01.07.2025

יום עבודה ארוך מאחורינו, העומס לא נגמר, הראש מלא במשימות, ואנחנו רק רוצים רגע של שקט לעצמנו, אבל שוב אנחנו נתקלים באותה תמונה מוכרת: הילד רובץ שעות ארוכות על הספה, העיניים שלו נעוצות במסך, השקעים בכריות הספה נשארו עוד מאתמול, והיום הם רק נעשו עמוקים יותר. המראה הזה כל פעם מצליח להפתיע מחדש, למרות הראינו אותו אינספור פעמים – איך אפשר להיות כל כך הרבה זמן רצוף מול הפלאפון? איך לא נמאס? המילים עולות לנו לראש, לפעמים גם יוצאות בקול רם: "איזה בזבוז זמן!", "מה יהיה?", "זה פשוט לא ייאמן!". אנחנו מעיפים אליו מבט לא מרוצה, לפעמים זורקים איזו נזיפה חטופה, ובקרים אחרים מתדרדרים להרצאת מוסר ארוך ומתישה גם אותנו מתישה וגם אותו סוגרת. למה אנחנו עושים את זה? כי אנחנו הורים, ואנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו – להעיר, להאיר, להראות לילד מה אנחנו חושבים. אנחנו אומרים לעצמנו: "אם לא אגיב, איך הוא ידע שזה לא בסדר? איך הוא יתחנך? זה הרי התפקיד שלי!". אבל אם נעצור רגע ונציף שאלה היפותטית לאוויר – מה יקרה אם לא נגיב בכלל? הרי ילד שגדל איתנו כבר עשר שנים יודע היטב מה אנחנו חושבים על מה שהוא עושה. הוא מכיר את הקול הפנימי שלנו, הוא יודע מה אנחנו אוהבים, הוא מכיר את הערכים שלנו. האמת היא שהוא יודע טוב מאוד מה אנחנו עובדים על השעות הארוכות במסכים. במילים אחרות – ההערה שלנו לא מוסיפה לו ידע חדש, אלא רק מזכירה הוא שוב ושוב אנחנו לא רוצים ממנו. ובמקום שזה יגרום לו לשנות לפעול, זה בדרך כלל רק יוצר תחושת ניכור, סגירות, ולעיתים אפילו מרדנות.

צריך להבין, יש גילאים צעירים באמת צריך ללמד את הילד מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע, ולכוון אותו בצעדים הראשונים של החיים. אבל מגיל מסוים – בטח כשהילדים עושים לנער מתבגר – הוא כבר יודע. הרבה פעמים, כשממשיך לשבת ולגלול, או לשחק עוד שעה ועוד שעה, זה לא רק בגלל שהמשחק מעניין אותו, אלא גם שאני מחפש משהו אחר: יחס, תשומת לב לב, הכרה וגם לעולם שלו יש מקום. לפעמים זה גם חלק מתהליך טבעי של חיפוש עצמי, רצון להיות עצמאי, ובדיקה של הגבולות שלנו כהורים – האם גם כשאנחנו לא מרוצים, עדיין נאהב אותו ונקבל אותו? אנחנו עובדים רק בהערות שיפוטיות, הילד קולט בעיקר את המסר שלנו לא מבינים אותו, הם לא מכבדים את העולם שלו. התוצאה ברורה – הוא נסגר עוד יותר, משתף פחות, ומרחיק אותנו מה מרחב הכי משמעותי בחייו כרגע – מרחב המסך.

אז מה כן אפשר לעשות? לא לומר כלום? להתעלם? ממש לא. הכלי המרכזי שמציעה לנו הפסיכולוגיה החינוכית המודרנית, ובמיוחד הגישה של פרופ' חיים עומר – מפתח "הסמכות החדשה" – הוא לא עוד הרצאה או נזיפה, אלא כלי פשוט שנקרא "העניינות". התעניינות אמיתית, סקרנית, לא שיפוטית. בדיוק כמו מתעניינים כשהילד חוזר מטיול שנתי – שואלים איפה ישן, מה אכל, עם מי טייל, איך הרגיש – ובנו כך נותנים לו אנחנו מרבים נוכחים איתו גם חוק, כך אפשר לגשת גם לעולם המסכים. אם נבחר להתעניין במה שהוא חווה, במקום להטיף לו על עצם זה שהוא שם, הילד יחוש את ההוכחות ההורית שלנו גם בתוך המרחב הדיגיטלי.

איך נשמעת התעניינות כזו? היא לא כוללת שיפוט, אלא שאלות פשוטות וסקרניות: "מה אתה אוהב לשחק בטלפון?", "אפשר לראות קצת?", "אולי תלמד אותי איך משחקים?", "איזו דמות בחרת במשחק? למה דווקא אותה? מה אתה בה?". השאלות הללו יוצרות אווירה אחרת לגמרי – הילד לא מרגיש מותקף, אלא מרגיש שרוצים להבין אותו. ואפשר למצוא את המציאות שלנו בעולם שלו, הוא נפתח. לא גבולות שנכפים עליו מלמעלה מתוך כעס, אלא גבולות שנבנים מתוך קשר, מתוך שיח, מתוך אמון הדדי.

וכאן טמון המפתח: ככל שנהיה נוכחים יותר בעולם המסך של הילד, ככל שנתעניין ונקשיב לפוט, כך הוא ירגיש יותר בטוח לשתף אותנו, והגשר בינינו יתחזק. משם נוכל להתקדם בהדרגה להצבת גבולות מאוזנים, לקביעת כלליים, להסכמות הדדיות על שעות, על תכנים ועל שימוש נכון. זה לא קורה ביום אחד – האמון נבנה לאט, בהדרגה – אבל הוא יוצר יסודות יציבים לקשר משמעותי ובריא. זה בסוף של דבר שלנו, מה שהילדים מבקשים מהם זה לא רק פיקוח והבלות, אלא בעיקר נוכחות, הקשבה ואכפתיות. ואם רוצים להפוך את הערות השיפוט להתעניינות אמיתית, נגלה אנחנו לא רק מגנים מפני המסכים, אלא גם מחזקים את הקשר שלנו איתם ומבססים סמכות הורית חיובית ומשמעותית.

>>>>>

ארגון "לוקחים אחריות" הוא ארגון חברתי-חינוכי הפועל בישראל לקידום שימוש אחראי, מאוזן ומצמיח ברשת ובמדיה הדיגיטלית. הארגון הוקם מתוך הבנה כי בעידן הנוכחי, שבו המסכים והמדיות החברתיות מהווים חלק מרכזי מחיי הילדים, הנוער והמבוגרים, יש חשיבות עצומה ליצירת תשתית חינוכית וקהילתית שתאפשר לאדם להיות בעל שליטה ובחירה נכונה בהתנהלותו בעולם הדיגיטלי.

העמותה מפתחת תוכניות חינוכיות פורצות דרך הפועלות בבתי ספר, במסגרות קהילתיות ובקרב הורים ומורים מכל קצוות הקשת הישראלית באמצעות סדנאות, הרצאות, קורסים ותוכניות ליווי מקצועיות.

הארגון מצייד הורים, מורים ותלמידים בכלים מעשיים לניהול זמן מסך, להתמודדות עם תכנים מזיקים, ולבניית זהות דיגיטלית בריאה. התוכניות מבוססות על ידע מחקרי עדכני, בשילוב גישה ערכית שעוזרת לכל אדם לשאוף ולצמוח מבחינה אישית וחברתית.

בנוסף, לוקחים אחריות משתפת פעולה עם עוד הרבה גורמים נוספים- משרדי ממשלה, מועצות מקומיות, עמותות וגופים ציבוריים נוספים, במטרה לקדם רגולציה, להעלות מודעות ציבורית וליצור שינוי מערכתי רחב. הארגון מאמין כי האחריות אינה מוטלת רק על האדם הפרטי, אלא היא משותפת למשפחה, לקהילה ולחברה כולה.

באמצעות פעילות אינטנסיבית, עקבית ומבוססת ערכים, לוקחים אחריות שואפת להעניק לדור הצעיר ולחברה הישראלית כולה את הכוח להשתמש במדיה לא רק ככלי לצריכה ובידור ואסקפיזם, אלא כמנוף להתפתחות, לחוסן אישי ובניית אישיות חזקה ובריאה.