היכון, הכן, האט!

תוך כדי שאני כותב את הכתבה הזו, רני, הבת הקטנה שלי, בת שנה סך הכל, נשענת עליי עם שמלת הדובדבנים שלה וקוראת "בא, בא, בא!". עזבתי את המקלדת, הסתובבתי אליה, שאלתי אותה "מה את רוצה מתוקה?" היא הצביעה על הכוס קפה שלי "בא, בא!", הורדתי בעדינות את כוס הקפה שלי מהשולחן (עם חלב סויה כזכור מהטור הקודם) ונתתי לה שלוק. היא קצת התביישה, ואח"כ אזרה אומץ, לקחה שני שלוקים קטנים והשמיעה קולות ניצחון מתוקים. אחרי דקה אשתי באה ולקחה אותה ואני המשכתי לכתוב.

הכתבה הזו היא אחת מאלף משימות שנחות על שולחני, החל מסרטונים שעליי לצלם ב"לוקחים אחריות", אפליקציות חדשות לבדוק, מערכי שיעור להכין לתלמידים, לבדוק מבחנים בהלכה ונביא, הודעות שצריך לשלוח להורים, שיחות שעליי לעשות עם העובדים שלי במחלקת תוכן, חפיפה לרכז ההדרכה החדש בתנועת עוז, לסיים את המשימות של הלימודים, לכתוב עבודה סמינריונית, לסכם מאמר של הרב ראובן שקראתי בשבת, לקחת את הרכב לטסט, לצבוע את הפרגולה, ללמוד ספר חדש שקניתי, לקנות ספר חדש שלא קראתי, ועוד ועוד.. וזה ממש לא הכל.

היום כולנו חיים בקצב מהיר. כמה מהיר?

אנחנו רוצים שכולם יהיו זמינים לנו ב – whatsapp, כלומר אם לא ענית לי אחרי 30 שניות מרגע שליחת ההודעה, אני כבר מזניק מסוק לחיפושים אחרי הנעדר. אנחנו רוצים מזון מהיר, שלא לוקח יותר מ-2 דקות במיקרו. אנחנו רוצים בידור מהיר, רק לפתוח איזה מסך ושכבר יתחיל להתנגן סרטון, לא משנה מאיזו מדינה ומה הנושא. אנחנו רוצים חדשות מהירות, תן את הכותרת, היא העיקר, שאר הפרטים לא חשובים.

עמית נויפלד בספרו 'היסטוריה של מהירות' מביא סדרת נתונים מדהימים: בשנת 1991 דיווח מגזין 'TIME' על רצון עז של אנשים רבים לחזור ל"חיים הפשוטים". 69% מהנשאלים אמרו שהיו רוצים "להאט את הקצב ולחיות חיים רגועים יותר", ושיעור מדהים של 89% דיווחו שהיו רוצים לבלות יותר זמן עם משפחתם. בשנת 2014, נערך סקר דומה ובו נמצא כי למעלה ממחצית הנשאלים רוצים להאט את קצב חייהם.

ואכן, כשממהרים לא שמים לב. הייתי יכול בכיף להמשיך לכתוב את הכתבה ולא לשים לב לבתי הפעוטה שנשענת ומבקשת תשומת לב לרגע. אפשר לחלוף על פני נופים מרהיבים בלי לראות, ואפשר לבלות ימים וחודשים בלי לשמוע את הקולות הפנימיים שמשדרים לך בלב פנימה.

תנועת ההאטה, שקמה כמחאה על פתיחת סניף 'מקדונלד'ס' ברומא ב 1986, דוגלת באיזון אחר. איזון עמוק יותר. חיים שלווים יותר. ביחסים שבין האדם לעצמו, לקהילה, לעבודה, למזון, לבריאות ולפנאי.

ויותר מזה, כשאדם רץ עם החיים בקצב מהיר, הוא פעמים רבות לא מכיר את עצמו באמת. את הנפש שלו, את העצמיות שלו. הרצון להספיק, להשיג, להגיע, הרבה פעמים מותיר מאחור עולם פנימי שלם שפשוט לא הכרת, או לא השקעת מספיק כדי להכיר.

בעבודת ה' השלב החשוב ביותר הוא להכיר את כוחותיך, אישיותך, את האות שלך בתורה, את הכיוון שאליו עליך לפסוע. זאת עבודה איטית. עבודת הקשבה. עבודת התבודדות, או אם תרצו עבודת קשיבות (mindfulness) שפשוט אי אפשר להכניס למיקרו ולקבל אותה מוכנה לאחר דקה.

כשאדם עסוק כל היום בלקבל שדרים מבחוץ, להרשים, להשיג, לראות, להתעדכן, הוא לא שומע את הקול הפנימי שלו. את השדר העדין שעולה מנשמתו, ומכוון אותו במעלה הדרך אל ייעודו ושליחותו בעולם.

משימת השבוע: להיות עם עצמך

פנה 10 דקות בלו"ז העמוס שלך מדי יום כדי להיות נוכח יותר,

אפשר להיכנס ליוטיוב ולמצוא מדיטציה/מיינדפולנס שהתחברתם אליו,

אפשר לקחת את האופניים או לפסוע ברגל במקום לנסוע במכונית,

אפשר לבשל ביחד ארוחת ערב משפחתית במקום להזמין פיצה,

אפשר גם לשבת עם בן משפחה לכוס קפה ושיחה רגועה,

אפשר לכתוב פסקה ביומן האישי שלכם על תחושות ומחשבות מהיום שהיה לעת ערב,

העיקר קצת יותר להיות, לנכוח בתוך מציאות חייכם, להאט את הקצב ולהגביר את הקשב לפרטים, לסובב, לקול הפנימי. בהצלחה!

(המאמר פורסם בעיתון – 'מקום בעולם')

סער חלק,

מנהל תוכן בארגון 'לוקחים אחריות' ומחבר ספר 'הסטורי שלי'