בבוקר, הילדה הקטנה שלכם בת ה-5 מגיעה במבט מבקש, "אפשר לראות רק סרטון אחד קטן בטלפון?"  

אתם לא מסכימים, כמובן. ואז…

 

16:00 אחר הצהריים, הילד בן ה-9 יושב מול המחשב מהרגע שחזר מבית הספר. אתם מבקשים ממנו לסגור פעם, ועוד פעם, עד שהוא סוגר לבסוף בעצבים. ואז…

 

שעת השינה הגיעה, ואתם מבקשים מהבת שלכם לסיים את הצפייה ולהניח את הטלפון בצד.  

אתם לוקחים לה בעדינות את המכשיר מהיד, ואז…

 

הסצנה המוכרת מדי מתחילה – בכי, כעס, השתוללות. הילד או הילדה מתפרצים בזעם ובדמעות, ואתם מוצאים את עצמכם שוב באותו מבוי סתום.  

 

ואז מגיע הרגע שבו אנחנו, ההורים, עושים את אחת הטעויות הקלאסיות:  

– מנסים לדבר בהיגיון ולהסביר כמה זמן המסך מזיק, רק שההסבר לא ממש חודר את חומת התסכול.  

– מתערבבים רגשית ומתחילים לצעוק בחזרה, ומאבדים את השליטה.  

– מוותרים כדי לשמור על השקט והשפיות, לפחות לעכשיו.

 

אבל בואו נהיה כנים – כל התגובות הללו לא באמת עוזרות בטווח הארוך.  

למעשה, מחקרים מראים שככל שאנחנו מוותרים או מתפרצים, אנחנו רק מעודדים את הילד לחזור על ההתפרצות שוב ושוב.  

 

אז מה עושים? איך יוצאים מהמעגל הסוחף הזה של בכי ותסכול?

 

כאן נכנסת לתמונה שיטה יוצאת דופן, ששינתה את הדרך שבה אלפי הורים מתמודדים עם אתגרי הגבולות בבית.

מדובר בשיטה שפיתח פרופ' חיים גינות – ישראלי שעבר לארה"ב לפני יותר מ-60 שנה, ויצר מהפכה בתחום ההורות שלא מפסיקה להיות רלוונטית גם היום.

 

העיקרון המרכזי של פרופ' גינות הוא פשוט, אבל עמוק: "כל רגש הוא לגיטימי – כל התנהגות לא."

 

מה זה אומר בפועל?

 

כאשר הילד מתפרץ, בוכה ומשתטח על הרצפה שהוא רוצה עוד זמן מסך, האינסטינקט הראשון שלנו הוא להשתיק את הבכי או לנסות להסביר לו שהוא טועה. אבל כאן טמון הסוד: **אנחנו לא צריכים לשנות את הרגש של הילד, אלא לאפשר לו להיות בו.**  

 

לדוגמה:

הילד בוכה ורוצה לראות עוד סרטון? במקום להפסיק את הבכי ולהיכנע, נשתמש בכלי מדהים שנקרא "משחק בפנטזיה":

 

"אתה ממש רוצה לראות עוד סרטון עכשיו, אה?!"  

-"כןן!"  

"תכל'ס, תאר לעצמך – איזה כיף היה אם היית יכול לצפות כל היום בטלפון בלי הפסקה, נכון?"  

-"כןן!!"  

"וכל היום רק לראות סרטים בלי ללכת לבית הספר או לעשות שיעורים. פשוט לשבת מול המסך כל הזמן!"  

-"כןןןן!!"

 

הילד משתתף במשחק הדמיון, מתמסר לפנטזיה, ופתאום הקשר ביניכם נבנה בצורה חדשה. אבל אז מגיע השלב החשוב:

 

"אתה יודע מה? עכשיו זה הזמן ללכת לישון, אבל מחר אחרי בית הספר – נוכל לשבת יחד ולראות סרטון שתבחר."

 

הגבול נשאר גבול, אבל הרגש קיבל מקום. לא ניסינו לשנות את הרגשות של הילד, אלא זרמנו איתם. התגובה הזאת היא כל כך שונה מהדרך שבה אנחנו רגילים לפעול – וזה מה שהופך אותה לכל כך אפקטיבית.

 

זה לא אומר שהבכי ייעלם מיד, ולא תמיד יהיה קל.

אבל בטווח הארוך, אנחנו נותנים לילד להבין שהרגשות שלו הם חלק טבעי מהחיים – בעוד שהגבולות שלנו הם ברזל.  

 

הדרך הזו מאפשרת לנו להישאר ההורים הנחושים והמכילים שאנחנו רוצים להיות, בלי לוותר על הגבולות החשובים לנו, ובלי להיכנס למלחמת צעקות. הגבולות נשמרים, הרגשות מקבלים מקום, והמשפחה שלכם זוכה ליותר הבנה ואיזון רגשי.

 

אני מאמין בכוחם של ההורים להוביל שינוי אמיתי בבית. עם הכלים הנכונים, כמו השיטה של פרופ' חיים גינות, אפשר להפוך את האתגרים להזדמנויות לצמיחה משפחתית. ב'לוקחים אחריות', אנחנו כאן כדי ללוות אתכם במסע הזה, וליצור סביבה שבה הילדים גדלים עם גבולות בריאים ושימוש מאוזן במדיה.

,

שתהיה שנה טובה, מלאה בהתחלות חדשות טובות ובריאות!

 

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות כדי לקבל עוד כלים ותובנות להורות בעידן הדיגיטלי!

 

סער חלק, סמנכ"ל 'לוקחים אחריות' – הארגון המוביל בישראל לקידום שימוש בריא במדיה