07.06.2025

לכולנו זה קרה. סיכמנו עם הילד על זמן מסוים של מסך בערב. הסברנו לו שזה חשוב, שהוא צריך לישון טוב, אפילו איימנו בעונש, והוא הנהן בהסכמה. אבל משום מה זה לא קורה. אנחנו נכנסים לחדר שלו בערב – הרבה זמן מעבר למה שהגדרנו, ורואים אותו שקוע בטלפון, גולל בטיקטוק כאילו השיחה לא קרתה. אנחנו מתעצבנים, מזכירים לו את ההסכם, והוא מתווכח או פשוט ממשיך כאילו כלום. זה מרגיש כמו משחק אינסופי של חתול ועכבר.

הורים רבים מוצאים את עצמם בסיטואציה הזו וחושבים שהפתרון הוא אכיפה קפדנית יותר: לקבוע חוקים ברורים יותר, להפעיל יותר שליטה, לחסום, להגביל, להעניש. אבל הבעיה האמיתית היא לא המשמעת של הילד – אלא העובדה שהוא לא הפנים את הגבולות. הוא יודע מה אסור, אבל כשזו הדרך של הצבת הגבולות ואכיפת הכללים בבית, התוצאה היא שכשהפיקוח נעלם, כך גם הכללים.

הגישה ההורית המסורתית מניחה שהאחריות על חיי הילד היא של ההורים: אנחנו קובעים את החוקים, אנחנו דואגים לאכוף אותם, ואם הילד לא עומד בהם – זה כנראה כי לא הגבנו בזמן, לא היינו מספיק נוקשים או לא התעקשנו מספיק, או אלף הסברים אחרים שמעמיסים עלינו את האשמה. האשמה הזו מובילה אותנו להפעיל עוד יותר שליטה וכוחניות בבית, מה שרק מייצר יותר התנגדות מהילד, שמנסה להיאבק על העצמאות שלו. התוצאה? לופ אינסופי של מאבקי כוח, שהופכים את הגבולות למשהו שהילד רוצה לפרוץ.

הגישה המוטיבציונית שפותחה על ידי פסיכולוגיים מומחים כשיטה בעולם הטיפול בשנות ה80, מציעה פתרון אחר: במקום לקבוע גבולות ולצפות מהילד לציית, אנחנו מלמדים אותו לקבוע לעצמו גבולות – ולהיות אחראי עליהם. זה לא אומר שהילד מחליט לבד, אבל אנחנו יוצרים איתו שיח אמיתי, כזה שמעביר אליו אחריות מדורגת וגורם לו להיות שותף בקביעת הכללים. כשהילד שותף להחלטות, הוא גם מרגיש מחויב להן, לא מתוך פחד מעונש – אלא מתוך הבנה פנימית.

נניח שאתם רוצים לקבוע כלל חדש לגבי זמן מסך לפני השינה. במקום לומר לילד "מהיום אין יותר טיקטוק אחרי 20:30!", נסו לנהל איתו שיחה פתוחה: "אנחנו שמים לב שאתה גולל המון זמן במסך לפני השינה וזה מקשה עליך להירדם. מתי לדעתך הגיוני לשים את המסך בצד וללכת לישון, כדי שתוכל לקום רענן בבוקר?"

הילד אולי יציע משהו שנשמע לכם לא הגיוני – נניח, "12 בלילה", אבל במקום לפסול את הרעיון מיד, המשיכו את השיח. שאלו אותו: "אנחנו חושבים שהשעה שתהיה טובה לך היא 22:00, מה אתה חושב על זה?" "מה אתה אומר שננסה תקופה מסוימת ב22:45, ונראה איך אתה מתמודד, ולפי זה נראה אם אפשר לאחר או צריך להקדים?"

כמובן שאנחנו ההורים, אנחנו קובעים בסוף את המילה האחרונה (כמובן משתנה לפי גיל), אבל השאיפה היא להגיע כמה שאפשר להסכמה משותפת, ומעורבות של הילד בקביעת הגבולות. ואחרי שמגיעים להסכמה משותפת, מגיע הרגע הקריטי: האחריות היא שלו. אם אחרי כמה ימים הוא מפר את הכלל שקבעתם יחד, במקום להטיף לו, חזרו לשאלה: "מה קרה שגרם לך לחרוג מההסכם שלנו? ומה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?" כך הוא לומד להבין את עצמו טוב יותר, לזהות מצבים שמקשים עליו, ולחזק את השליטה העצמית שלו – במקום לפתח תלות בפיקוח שלכם.

כשילד מקבל החלטות יחד איתנו, הוא לא רק מקבל על עצמו את הגבולות – הוא מכניס אותם פנימה. הוא לא צריך שיסתכלו עליו כדי להתנהג נכון, כי הוא עצמו מבין את הערך של ההחלטה. הגבולות הופכים מכללים חיצוניים – לאמונות פנימיות.

נסו את זה כבר היום!

>>>>>

ארגון "לוקחים אחריות" הוא ארגון חברתי-חינוכי הפועל בישראל לקידום שימוש אחראי, מאוזן ומצמיח ברשת ובמדיה הדיגיטלית. הארגון הוקם מתוך הבנה כי בעידן הנוכחי, שבו המסכים והמדיות החברתיות מהווים חלק מרכזי מחיי הילדים, הנוער והמבוגרים, יש חשיבות עצומה ליצירת תשתית חינוכית וקהילתית שתאפשר לאדם להיות בעל שליטה ובחירה נכונה בהתנהלותו בעולם הדיגיטלי.

העמותה מפתחת תוכניות חינוכיות פורצות דרך הפועלות בבתי ספר, במסגרות קהילתיות ובקרב הורים ומורים מכל קצוות הקשת הישראלית באמצעות סדנאות, הרצאות, קורסים ותוכניות ליווי מקצועיות.

הארגון מצייד הורים, מורים ותלמידים בכלים מעשיים לניהול זמן מסך, להתמודדות עם תכנים מזיקים, ולבניית זהות דיגיטלית בריאה. התוכניות מבוססות על ידע מחקרי עדכני, בשילוב גישה ערכית שעוזרת לכל אדם לשאוף ולצמוח מבחינה אישית וחברתית.

בנוסף, לוקחים אחריות משתפת פעולה עם עוד הרבה גורמים נוספים- משרדי ממשלה, מועצות מקומיות, עמותות וגופים ציבוריים נוספים, במטרה לקדם רגולציה, להעלות מודעות ציבורית וליצור שינוי מערכתי רחב. הארגון מאמין כי האחריות אינה מוטלת רק על האדם הפרטי, אלא היא משותפת למשפחה, לקהילה ולחברה כולה.

באמצעות פעילות אינטנסיבית, עקבית ומבוססת ערכים, לוקחים אחריות שואפת להעניק לדור הצעיר ולחברה הישראלית כולה את הכוח להשתמש במדיה לא רק ככלי לצריכה ובידור ואסקפיזם, אלא כמנוף להתפתחות, לחוסן אישי ובניית אישיות חזקה ובריאה.