האם זמן המסך הוא האויב? האם הזמן שהילדים שלי מבלים במסך מהווה את הבעיה המרכזית שעליה אני צריך להשקיע את רוב המאמץ שלי כדי שהם לא יבלו שם כל כך הרבה זמן?

כשווצאפ השיקו את הפיצ’ר של סקרים, אנחנו המבוגרים השתמשנו בסקרים בצורה עניינית לגמרי, שלחנו סקרים בקבוצות בנשואים כמו איזה תוספות כל אחד מעדיף על הפיצה, שעות לאסיפת הורים, וכדומה.

לעומת זאת ב 2022, קיבלו עשורת צילומי מסך של סקרים שעשו ילדים ובני נוער, שמדברים על “מי חושב שיהודה הוא אדיוט?” ו”מי שונא את דוד?”

ההורים התחילו להבין ולראות שהילדים באותה אפליקציה, באפליקציית הוואטסאפ שיש לכל אחד מאיתנו, אנחנו ההורים עושים שימוש מסוג אחד והנוער והילדים עושים בה שימוש מסוג אחר לגמרי עם אתגרים שונים לגמרי.

על פי נתוני מוקד 105,כ-50,500 מקרים של פגיעה בילדים ברשת תועדו במוקד מיום הקמתו (2018) ועד תחילת שנת 2024. כלומר ילדים רבים נפגעים ברשת,

אבל הדבר המסקרן הוא שהם בקושי משתפים כשהם נפגעים שם.

זאת תעלומה גדולה, כי כשילד נפגע בבית ספר, או כשילד נפגע בטיול שנתי, בהפסקה, או בתנועת נוער, אז אני בתור הורה כן מהווה כתובת בהרבה מהמקרים, הוא יבוא, ישתף, יספר אולי גם יבקש עזרה.

 

למה שלא ישתפו אותי?

באתגרי הרשת, על פי סקר הגל החדש ב 2022 רק 13% מהילדים אמרו שהם ישתפו את ההורים כשהם נפגעו ברשת, או פגשו תוכן פוגעני. מה עם כל השאר? כמעט ב- 90% מהמקרים הילדים שלי לא ישתפו אותי כשהם נפגעו ברשת. למה? מה הסיבה שבגללה הם לא ישתפו אותי?

לדוגמא ניקח ילדה בכיתה ו’ שנכנסה לקבוצת וואטסאפ שהיא לא מכירה ומישהו שלח לה תמונה בפרטי שהיא לא תשכח בחיים. היא לא הולכת לשתף אותי בזה. למה שהיא לא תשתף אותי?

כאשר אני שואל את השאלה הזאת בסדנאות והרצאות, יש מגוון תשובות, אבל התשובה המרכזית בעיני היא מילה אחת פשוטה: שיפוטיות.

הילדים שלי יודעים מה אני חושב על השהות שלהם במסכים. הם יודעים שאני כל כך שיפוטי כלפי המסך שלהם. הם מדמיינים מה יקרה כאשר הם יעמדו מולי ויספרו לי, “תקשיבי אמא, מישהו שלח לי תמונה ואני לא יודעת מה לעשות” מה תהיה התגובה שלי?

הילדה יודעת, התגובה שלי כאמא תהיה כועסת, מאוכזבת, מוגזמת, וקשה. אולי אני אחרים את הטלפון לשבוע, אולי לחודש. אולי אני אלך לדבר עם אותו ילד ששלח את זה או משהו אחר מפדח.

אני מציע שנחשוב על עצמנו כשאנחנו נפגעים, איזה תגובה היינו שמחים לקבל? היינו שמחים לקבל חיבוק. היינו שמחים לקבל הכל בסדר, אני איתך, אני אעזור לך.

 

את אותה תגובה גם הילדים שלנו גם היו שמחים לקבל כשהם יפגעו או יסתבכו ברשת.

אבל הם לא ישתפו אותנו כי הם יודעים שלא יוכלו לקבל מאיתנו את התמיכה ואולי יקבלו מאיתנו את ההפך הגמור. לכן ילדים רבים בוחרים להסתיר מאיתנו כשהם נפגעים ברשת. כאשר הילדים מסתירים נוצרת סיטואציה גרועה בהרבה בעיני.

בסופו של דבר, הנושא הוא לא זמן המסך אלא הקשר שלנו עם הילדים. אם נהיה להם כתובת בטוחה, ללא שיפוטיות, הם ירגישו בנוח לשתף גם ברגעים הקשים ביותר. כשהם יודעים שיש להם אוזן קשבת בבית, אנחנו יכולים להפוך את המסך לכלי חיובי ולתת להם את התמיכה שהם באמת צריכים. יש לנו את הכוח לשנות את זה – להתחבר, להקשיב, ולהיות שם בשבילם.