מי שלא שמע על היוזמה של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, לאסור שימוש בטלפונים סלולריים בבתי הספר, כנראה סותם את האוזניים מאוד חזק. כהורים, קל להבין את המשיכה שבפתרון פשוט וחד-משמעי לבעיה מורכבת. גם אני, כמי שעוסק בתחום הבטיחות ברשת, מזדהה עם הדאגה העומדת בבסיס היוזמה.

אבל האם המהלך נכון? האם הוא יביא לתוצאות הרצויות, או אולי – להפך הגמור? מה יהיו התועלות שלו לטווח הארוך?

השאלה הראשוה היא, האם אנחנו באמת מבינים את מקומו של הטלפון הסלולרי בחיי הילדים שלנו? עבורנו, המבוגרים, הטלפון הוא כלי – חשוב, שימושי, אך עדיין כלי. עבור ילדינו, המציאות שונה לחלוטין. הטלפון הוא הרבה יותר מגאדג'ט; הוא מרחב חברתי, רגשי ולימודי. הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם ומהאופן שבו הם מתקשרים עם העולם.

חשבו על זה לרגע – כשהיינו בגילם, העולם החברתי שלנו הסתיים בשעה שעזבנו את בית הספר או את מגרש המשחקים. היום, השיחות, החברויות והחוויות ממשיכות 24/7 במרחב הדיגיטלי. לטוב ולרע. כשאנחנו לוקחים את הטלפון, אנחנו לא רק לוקחים מכשיר – אנחנו מנתקים אותם ממרחב חיים משמעותי שלהם.

כשאנחנו מנסים להחזיר את ילדינו ל"עולם של פעם" – העולם שבו אנחנו גדלנו – אנחנו למעשה מתעלמים מהמציאות שבה הם חיים. והתוצאה? במקום שיתוף פעולה, אנחנו מקבלים התנגדות. במקום למידה, אנחנו מקבלים מרדנות ודרכים יצירתיות לעקוף את האיסורים שלנו.

הניסיון הבינלאומי מראה שגישות אוטוריטטיביות בנושא הטלפונים הסלולריים בבתי ספר מובילות לתוצאות מעורבות בטווח הקצר, ולכישלון בטווח הארוך. מחקר חדש שנעשה בבריטניה מציג, שבתי ספר שהלכו בדרך הזו ואסרו שימוש בפלאפונים סלולריים בבתי הספר – לא עזרו לתלמידים, רק דחפו את הבעיה הביתה להתמודדות ההורים המסכנים, שקיבלו את הבעיה במתכונת מוגברת.

אז מה כן עובד? אנחנו ב'לוקחים אחריות', פיתחנו גישה אחרת – כזו שמכירה במורכבות של הסוגייה ומציעה פתרון הוליסטי והדרגתי.

ראשית, עלינו להבין שהשינוי מתחיל בהקשבה שלנו – אנשי החינוך. כבסיס לכל, קודם כל עלינו להבין מדוע וכיצד הטלפון חשוב לילדים שלנו, מה הם מרגישים כשהם מתנתקים ממנו, ואילו צרכים הוא ממלא עבורם. רק מתוך הבנה זו נוכל לבנות פתרון אמיתי.

שנית, אנחנו צריכים לפעול כקהילה. הורים, מורים ותלמידים – כולנו שותפים לאתגר. במקום להטיל הגבלות מלמעלה, אנחנו יכולים ליצור הסכמות משותפות שכל הצדדים מחויבים להן.

שלישית, אנחנו צריכים להכיר בכך שהאתגר האמיתי אינו הטלפון עצמו, אלא האופן שבו אנחנו משתמשים בו. במקום להתמקד בהרחקת הטלפונים, עלינו להתמקד בפיתוח כישורי ניהול עצמי, מודעות דיגיטלית ויכולת להתמודד עם הסחות דעת – כישורים שישרתו את ילדינו לאורך כל חייהם.

רביעית, עלינו להכיר בכך שהטכנולוגיה היא כאן כדי להישאר, ושתפקידנו כהורים וכמחנכים הוא להכין את ילדינו לעולם שבו הם יחיו – לא לעולם שבו אנחנו גדלנו. זה אומר ללמד אותם להשתמש בטכנולוגיה באופן מאוזן ובריא, לא להרחיק אותם ממנה.

חמישית, עלינו להיות מודלים לחיקוי. אם אנחנו רוצים שילדינו יניחו את הטלפונים בזמן ארוחת הערב או בזמן שיעור, עלינו לעשות זאת קודם. ילדינו לומדים מהמעשים שלנו יותר מאשר מהמילים שלנו.