"אני רוצה שהילדים שלי ילמדו לנהל את עצמם, שידעו איך להתמודד עם מסכים בצורה מאוזנת. מצד שני, אני יודעת כמה העולם הזה ממכר ושואב. איך אני יכולה גם לתת להם מרחב וגם לעזור להם לא ללכת לאיבוד?"

זו באמת דילמה לא פשוטה. מצד אחד, הרצון להעניק לילדים אמון ומרחב עצמאי, ומצד שני, ההבנה שיש למדיה ולמסכים מאפיינים שמקשים על איזון עצמאי – היא שואבת, ממכרת, ולא תמיד ניתנת לשליטה. הפתרון מתחיל משלב אחד קודם: היחס למסך.

להפוך את המסכים לנושא שיחה פתוחה

הפיתרון טמון בגישה מאוזנת: אנחנו צריכים ללוות את הילדים במסך, לשים יד כשצריך (וצריך..), אבל לא לוותר על מתן המרחב שלהם להתנסות וללמוד לשלוט. האינסטינקט שלנו כהורים, הרבה פעמים, הוא לאמץ לגישה של "מסכים הם האויב". אבל גישה כזו, שמבוססת על התנגדות וכעס, מובילה למאבקים חוזרים בבית – כאלה שאנחנו בדרך כלל מפסידים בהם. המסכים לא ייעלמו, וגם הילדים יודעים את זה. כשאנחנו מתנגדים למסכים ומתייחסים לעולם המדיה של הילדים באופן שיפוטי, המסר שאנחנו מעבירים הוא שאנחנו לא מבינים את העולם שבו הם חיים, ואולי אפילו דוחים אותו. התחושה הזו מרחיקה את הילדים מאיתנו. הם מסתירים את השימוש שלהם, נמנעים מלשתף, ונותנים למסך להפוך למרחב פרטי שאנחנו לא יכולים לגעת בו.

אבל יש דרך אחרת. במקום להתנגד למסכים, אפשר להיות נוכחים במרחב הזה יחד עם הילדים. כשאנחנו יוצרים שיח פתוח על המסכים, הילד מבין שאנחנו לא נגדם – אנחנו בעדו. אנחנו מכירים בתועלות שיש להם, נותנים לגיטימציה לדברים החיוביים, ולצידם מדברים בגובה העיניים על האתגרים והסכנות. לדוגמה, אפשר לשאול: "איזה משחק שיחקת? מה למדת ממנו?" או "ראית משהו מעניין היום ביוטיוב?" ו"נתקלת בתמונות לא טובות?" "ראית שאולי פוגעים במישהו בקבוצת הווצאפ?" שאלות כאלה מראות לילד שאנחנו מתעניינים בעולם שלו, ובמקביל, על מצע של כזה שיח וכזו מעורבות הורית בעולם המדיה של הילד, נראה טבעי למדי שיהיו גם גבולות וכללים מצד ההורים. ילד ששומע מההורים שלו: "אני יודע שאתה אוהב את המשחק הזה, ואני יודע שזה קשה להפסיק, אבל חשוב לי שלא תשחק בו לפני השינה כי זה מפריע לך להירדם", יגיב אחרת לגמרי מאשר ילד ששומע את המשפט: "אני לא מרשה לך לשחק במשחקים האלה, הם גם מבזבזים לך את הזמן וגם מפריעים לך לישון" שמרגיש על המשפט את חוסר ההבנה של ההורים בעולם המדיה שלו.

למשל, אמא אחת סיפרה איך הבן שלה היה שקוע בטלפון בארוחת הערב. במקום לכעוס, היא שאלה אותו בסקרנות: "מה אתה עושה שם?" התשובה שלו הובילה לשיחה על משחק חדש שהוא גילה, ופתאום המסך הפך לנושא שיחה. אחרי כמה ימים היא הציעה: "מה דעתך שננסה לאכול בלי מסכים ונשחק משהו יחד אחרי הארוחה?" הילד הסכים, כי הוא הרגיש שהגבול מגיע מתוך הבנה ולא מתוך התנגדות עיוורת.

כשיש שיח פתוח ואפשר להציב גבולות, המסכים יכולים להפוך לחלק מאוזן ובריא בחיי המשפחה. 

אפשר לקבוע שגרה עם זמנים מוגדרים למסכים, למשל, אחרי שיעורי הבית או בערב. בסיום הזמן, התעניינו: "איך היה? מה ראית?" שיח כזה מחדד את ההבנה שזמן מסך הוא חלק מהשגרה ולא משהו שמנהל אותנו.

אפשר לשבת עם הילדים ולבחור יחד את התכנים והאפליקציות שמתאימים להם. זו הזדמנות לדבר על ההבדל בין תוכן מועיל, לניטרלי וסתמי, ולתוכן מזיק ושלילי, ולעודד מודעות לבחירות שלהם. במקביל, שוחחו איתם על יתרונות הרשת לצד סכנותיה, בגישה רגועה ועניינית, כדי שיידעו להתמודד ולשתף אם ייתקלו במשהו בעייתי.

לבסוף, קבעו זמנים משפחתיים נטולי מסכים, כמו ארוחות ערב, שבהם כולכם מתרכזים זה בזה. כך תיצרו איזון שבו המסכים הם כלי שימושי – אבל לא מנהלים אתכם.

המסכים הם חלק מהחיים שלנו, ואנחנו לא צריכים לראות בהם אויב. כשאנחנו בוחרים לשים את השיח עליהם במרכז, להבין את העולם של הילדים ולתת להם מקום להביע את עצמם – אנחנו מלמדים אותם לנהל את המסכים, ולא להפך. כך, גם אם הדרך לא תמיד חלקה, הילדים זוכים גם למרחב וגם לגבולות שמלווים אותם לאורך כל הדרך.