01.05.2025

"אתה בטוח שאתה מדבר על ילד בן שנתיים וחצי ולא בן 12 וחצי?"

את השאלה הזאת שאלתי בלב תמים, אבא שהתקשר להתייעץ איתי, וסיפר לי שהוא כל הזמן מגיע לפיצוצים עם הילד שלו סביב המסכים. 

לאחרונה אנחנו מקבלים יותר ויותר דיווחים מהורים שהאתגרים עם מסכים בבית מתחילים מוקדם באופן מדאיג – אפילו בגיל שנתיים ושלוש. כן, שמעתם נכון. בגיל שבו רוב הילדים רק לומדים להשתמש במזלג, חלקם כבר מומחים בהחלקת אצבע על מסך.

זה נשמע אומנם מופרך, אבל האמת שגיל השימוש בסמארטפון כבר יורד בשנים האחרונות בצורה חדשה ומשמעותית.

ברור שבגיל הזה עדיף להגביל חשיפה למסכים ככל האפשר. אבל אני רוצה להרגיע – בניגוד למה שאתם שומעים מכל המחקרים, או יותר נכון – מכל הכותרות בעיתונים שמצטטות את המחקרים בהטיות מסוימות נגועות בצורך ברייטינג, מסכים בגיל הרך בדרך כלל לא גורמים באופן ישיר להשפעות הרסניות בלתי הפיכות, אבל כן צריך לזכור שבגילאים הצעירים האלה ההתפתחות הקוגנטיבית של הילדים עוד רגישה, ולכן המסכים כן עלולים להשפיע על ההתפתחות הבסיסית של הילד יותר מאשר על אדם בוגר. המוח בשנים הראשונות סופג הכל כמו ספוג, וזקוק למגוון רחב של גירויים מוחשיים – משחק עם חפצים אמיתיים, תנועה, שיחות פנים אל פנים – דברים שהמסכים פשוט לא יכולים לספק.

אבל בואו נהיה מציאותיים. בעולם של היום, חשיפה מסוימת למסכים היא כמעט בלתי נמנעת. לכן השאלה האמיתית היא לא רק "האם" ולא רק "כמה" אלא גם "איך" ו"מה". אם כבר יש חשיפה למסכים, צריך לשאול איך אפשר להפוך אותה לחוויה חיובית יותר, שמצמצמת נזקים ככל האפשר ואף מאפשרת לילדים להפיק תועלת אמיתית. כן, גם בגיל צעיר הילדים יכולים לרכוש מיומנויות חדשות, להרחיב את אוצר המילים שלהם ולפתח סקרנות טבעית דרך תכנים איכותיים ושימוש מושכל במסכים. הנה ארבעה עקרונות שיכולים לעזור:

אינטראקטיביות: עדיף לבחור תוכן שמערב את הילד בפעולה ולא משאיר אותו צופה פסיבי. תוכן שמזמין את הילד להגיב, לענות, לשיר או לרקוד – "מי שטוב לו ושמח כף ימחא!" – מעודד מעורבות פעילה במקום צפייה פסיבית. זה יכול להיות הבדל משמעותי באיכות הזמן מול המסך.

צפייה משותפת ותיווך: כשאנחנו יושבים עם הילד ומתווכים לו את התוכן, מסבירים לו מה הוא רואה, שואלים אותו איך הוא מרגיש לגבי זה ומה הוא חושב על זה, אנחנו גורמים לצפייה להשתלב בטבעיות וכך הילד מרגיש שזה חלק רגיל ואינטגרלי מהחיים שלו. ועוד יותר טוב אם מקשרים את הצפייה באופן ישיר למציאות המוחשית, למשל, אם רואים סרטון של הכנת עוגיות ואחר כך הולכים יחד למטבח להכין עוגיות – זה חיבור מצוין בין העולם הדיגיטלי למציאות. התיווך שלנו מעשיר את החוויה והופך אותה למשמעותית.

התאמת תוכן: יש הבדל עצום בין תוכניות שמתוכננות במיוחד לילדים צעירים לבין תוכן למבוגרים או אפילו לילדים גדולים יותר. תוכניות לפעוטות איכותיות מתאימות את הקצב, העריכה והתוכן לרמת ההתפתחות שלהם. לעומת זאת, תוכן למבוגרים מלא באפקטים חזקים, מעברים מהירים וגירויים עודפים שעלולים להציף את המערכת העצבית העדינה של פעוטות.

בלי מסך ברקע: המחקרים מראים שכאשר הטלוויזיה דלוקה ברקע, גם אם אף אחד לא צופה בה באופן פעיל, היא פוגעת בקשב ובריכוז של כולם בבית ומפחיתה משמעותית את כמות השיח המשפחתי. הרעש והתנועה המתמידים מסיחים את הדעת הן של הילדים והן של המבוגרים.

אז בפעם הבאה שמישהו מספר לכם על בעיות מסכים אצל ילד בן שלוש, אל תתפלאו. אבל גם אל תיבהלו – עם גישה מודעת, מאוזנת ואקטיבית, נוכל לנווט גם את האתגר הזה.

>>>>>

ארגון "לוקחים אחריות" הוא ארגון חברתי-חינוכי הפועל בישראל לקידום שימוש אחראי, מאוזן ומצמיח ברשת ובמדיה הדיגיטלית. הארגון הוקם מתוך הבנה כי בעידן הנוכחי, שבו המסכים והמדיות החברתיות מהווים חלק מרכזי מחיי הילדים, הנוער והמבוגרים, יש חשיבות עצומה ליצירת תשתית חינוכית וקהילתית שתאפשר לאדם להיות בעל שליטה ובחירה נכונה בהתנהלותו בעולם הדיגיטלי.

העמותה מפתחת תוכניות חינוכיות פורצות דרך הפועלות בבתי ספר, במסגרות קהילתיות ובקרב הורים ומורים מכל קצוות הקשת הישראלית באמצעות סדנאות, הרצאות, קורסים ותוכניות ליווי מקצועיות.

הארגון מצייד הורים, מורים ותלמידים בכלים מעשיים לניהול זמן מסך, להתמודדות עם תכנים מזיקים, ולבניית זהות דיגיטלית בריאה. התוכניות מבוססות על ידע מחקרי עדכני, בשילוב גישה ערכית שעוזרת לכל אדם לשאוף ולצמוח מבחינה אישית וחברתית.

בנוסף, לוקחים אחריות משתפת פעולה עם עוד הרבה גורמים נוספים- משרדי ממשלה, מועצות מקומיות, עמותות וגופים ציבוריים נוספים, במטרה לקדם רגולציה, להעלות מודעות ציבורית וליצור שינוי מערכתי רחב. הארגון מאמין כי האחריות אינה מוטלת רק על האדם הפרטי, אלא היא משותפת למשפחה, לקהילה ולחברה כולה.

באמצעות פעילות אינטנסיבית, עקבית ומבוססת ערכים, לוקחים אחריות שואפת להעניק לדור הצעיר ולחברה הישראלית כולה את הכוח להשתמש במדיה לא רק ככלי לצריכה ובידור ואסקפיזם, אלא כמנוף להתפתחות, לחוסן אישי ובניית אישיות חזקה ובריאה.