אחד הספרים שהכי אהבתי בילדותי (הרבה בזכות הציורים), היה "המלחמה האיומה על החמאה" של ד"ר סוס. המתרגמת לעברית קראה לשתי הקבוצות "היוקים והפוקים", שהתווכחו ביניהן על איזה צד של הטוסט ראוי למרוח את החמאה. זה התחיל כוויכוח קטן בין שני הצדדים, אך הפך במהרה למלחמה עקרונית שבה כל צד היה משוכנע בצדקתו המוחלטת. במקום לנסות לדבר ולהבין מדוע הצד השני חושב אחרת, הם בנו חומה מבוצרת. שני הצדדים השתתפו בבניית החומה, כל אחד מחזק את הצד שלו, כי הם פשוט לא הצליחו להסכים זה עם זה.

הם לא טרחו לשבת ולדבר, לשאול למה כל אחד בחר במנהגו, ומה הוא מוצא בו, ולמה הוא חושב שדווקא כך הכי טוב. במקום זאת, הם הסתגרו בעולמם והמשיכו לבנות את החומה, ואפילו תקפו זה את זה. כל צד רק התחזק בתחושת הצדק שלו, עד שלא נותרה ברירה אלא להגיע לפיצוץ – במלוא מובן המילה.

כשכבר נמאס לי שהילד שלי בתוך המסך, ואני לא מפחד לשדר לו את זה, והילד שלי מצידו רוצה להסתגר עמוק בתוך החדר ולא לחשוף את העולם הדיגיטלי שלו לבני הבית – שנינו מרגישים את החומה שבנינו. אנחנו בטוחים שהמסך גרוע, אבל לרגע לא עצרנו לשאול את הילד – 'למה אתה מורח את החמאה דווקא כך?'

בכל מרחב אחר חיי הילד – אנחנו יודעים לעשות את זה מעולה. כשהילד חוזר מפעילות בתנועת נוער, או כשהוא שב מטיול שנתי, אני מתעניין בו, בחוויות שלו, במה שעבר עליו – לטוב ולרע. אני מנסה לדלות את כל הפרטים. כי תנועת הנוער היא מרחב, ובית הספר גם הוא מרחב בחיי הילד, ולכן חשוב לי לעקוב אחרי מה שעובר עליו וללוות אותו בהתמודדויות במרחב. כשאני מתעניין בו – הוא מרגיש שאני נוכח במרחב, ושאני כאן כדי להקשיב לו ולתמוך בו בכל מה שעובר עליו.

אבל משום מה, כשזה מגיע למרחב הדיגיטלי של הילד – ביני ובין הילד מתרוממת חומה גבוהה. בזמן שאני יושב בסלון עם כוס קפה, הילד שלי יכול לבלות שעות בחדר בסמארטפון. אני לא יודע מה קורה איתו, מה עובר עליו, עם מה הוא מתמודד. אני לא מודע למרחב המשמעותי הזה של הילד שלי, ולא נמצא איתו שם.

"אבל זו אשמתו, הוא מסתגר במסך שעות!" האמת היא, שאת החומה שבינינו – שנינו בונים. הילד מתבצר ומסתגר מהצד שלו, שומר קרוב ללב את המסך. אך מהצד השני – גם לי יש חלק בגורם שהביא לבניית החומה עם השיפוטיות שלי, עם הזלזול שלי בבחירה שלו בזמן המסך, בכך שאני לא מספיק מתעניין, או לא אכפת לי כלל, מה הילד שלי חווה בזמן המסך שהוא חלק חשוב בחייו.

כשהמתבגרת שלי ’חוזרת‘ מארבע שעות באינסטגרם, המילים יוצאות על אוטומט: "בוקר טוב לנסיכה! סוף סוף התעוררת!" היא מרגישה את הזלזול שלי בעולם הרשת שלה, והתגובה שלי תגרום לכך שהיא תלך ותסתגר עוד יותר בתוך החומה שאני בעצמי גרמתי וזרזתי את בנייתה.

הצעד הראשון שנוכל לעשות כדי לתקן את ההתייחסות שלנו לנושא, ושנצליח להנמיך את להבות השיפוטיות ולמוסס את החומה שנבנתה, הוא להפנים שהילדים שלנו גדלים בעולם חדש ואמיתי, ושיש ערך בעולם המדיה שלהם, ומתוך כך להתעניין בהם ובמרחב שלהם – בדיוק כמו שאני מתעניין בכל מרחב אחר בחיים שלהם. כך, גם בעולם המסכים – הילד שלי ירגיש בטוח, יחוש את הנוכחות שלי, כהורה, וידע שאני שם תמיד בשבילו ונמצא איתו שם.