אני גולל בטלפון, מדפדף בלי לחשוב, רצות לי מול העיניים תמונות של החבר'ה נהנים, מחוייכים, צוחקים ומכייפים. תמיד הם יוצאים למקומות כיפים, תמיד מבלים, כולם שם חוץ ממני. אני רואה פוסט של מישהו בגילי שסוגר עוד יעד בחו"ל בזמן שאני יושב בבית בפיג'מה. אני מרגיש את זה בבטן. מן דקירה כזאת. למה אני לא שם? איך לא ידעתי מזה? אולי הייתי צריך לעשות יותר? מה אם אני מפספס משהו ענק?

התחושה הזאת נקראת FOMO – Fear of Missing Out, הפחד לפספס, וזה אחד הדברים הכי מתישים נפשית שיש. כי זה לא משנה כמה אני אנסה להיות בכל מקום ולעשות הכל—תמיד יהיה משהו שאני לא אהיה בו. תמיד יהיה מישהו שעושה משהו שנראה יותר מגניב ממה שאני עושה עכשיו. תמיד תהיה תחושה שאולי היה עדיף להיות במקום אחר.

אבל רגע, בוא נעצור שנייה ונפרק את זה. כי הדבר הזה שמשתלט לי על המוח ומלחיץ אותי – זה בסך הכל טריק.

המוח שלנו מתוכנת לרצות להיות חלק ממשהו, חלק מהחברה, וזה ממש לא במקרה. מחקר מפורסם משנת 1995 מצא שמה שגורם לנו לרצות להשתייך הוא צורך בסיסי ממש כמו אוכל ושינה. פעם, כשהיו גרים בשבטים בג'ונגל, אם מישהו היה נשאר מחוץ לשבט זה היה גזר דין מוות – מי שהיה לבד היה חשוף לטורפים, לרעב ולסכנות. היום, אף אחד לא הולך להשאיר אותנו בג'ונגל, אבל המוח שלנו עדיין מגיב כאילו זה עלול לקרות. לכן, כשאני רואה חבורה של חברים יוצאת בלעדיי או שמישהו אחר חווה חוויה שנראית מדהימה, הגוף שלי נכנס לדריכות כאילו מדובר במצב חירום. בפועל? הדבר היחיד שאני "מפספס" הוא ערב שכנראה ייגמר בזה שכולם בוהים בטלפון.

והיום זה אפילו עוד יותר חזק. מחקר נוסף מ2013 מצא ש-FOMO גורם לנו להיצמד לטלפון אפילו יותר, כדי לוודא שאנחנו "לא מחוץ לעניינים". בקיצור, זה מעגל קסמים: ככל שאתה יותר דבוק למסך, ככה אתה רואה יותר דברים שאתה "מפספס", וככה אתה מרגיש שאתה חייב להמשיך לבדוק כל הזמן מה קורה.

וכאן נכנסות הרשתות החברתיות. פעם, אם מישהו יצא למשהו מגניב בלעדיי, אולי הייתי מגלה על זה במקרה יומיים אחרי. היום? אני מקבל תזכורת בזמן אמת, באיכות HD, עם פילטרים, מוזיקה וכל התוספות שגורמות לזה להיראות כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה לו אי פעם. 

אבל מה אף אחד לא מעלה לסטורי? את הרגעים שבהם הוא משתעמם, מרגיש לבד, מחכה שמשהו יקרה. גם לא את הרגע שבו הוא בעצמו גולל בטלפון, רואה מישהו אחר עושה משהו מטורף, ומרגיש בדיוק כמוני.

אנחנו רואים רק את השיאים של אחרים, ואז משווים אותם לכל הרגעים ה"רגילים" שלנו. וזה אף פעם לא משחק הוגן.

אז מה עושים? קודם כל, מבינים שמה שאנחנו רואים זה לא כל הסיפור. זה רק גרסה ערוכה ומסוננת. מה שמציגים לנו זה רק מה שאנשים רוצים שנראה. זה לא כל האמת.

דבר שני, רגע לפני שאנחנו מתבאסים שלא הזמינו אותנו או שאנחנו לא חלק ממשהו, נשאל את עצמנו: אם אף אחד לא היה רואה את זה – עדיין הייתי רוצה להיות שם? הרבה פעמים, התשובה היא לא. לא כל מה שמצטלם טוב באמת כיף באותו רגע, והרבה פעמים הדחף שלנו להיות שם הוא רק בגלל שצילמו, והייתי רוצה שיראו גם אותי שם, אבל מהחווייה עצמה – לא באמת הייתי נהנה. לא כל מה שכולם עושים באמת שווה את הזמן שלי.

ודבר אחרון – בואו נפסיק להיות רק צופים ונתחיל להיות יוצרים. במקום לשבת ולבהות במה שאחרים עושים, אני רוצה לדאוג לחיים שלי. אני עומד לקבוע משהו שאני נהנה ממנו, להתחיל פרויקט שמלהיב אותי, לעשות משהו שעושה לי טוב. כשאנחנו עסוקים בלחיות, אין לנו זמן לקנא במה שאחרים עושים. אנחנו תמיד מפספסים משהו. אבל השאלה האמיתית היא מה אנחנו מרוויחים במקום?