אוסף האבנים והזלזול של השכן
משפט אחד צרוב בי מאז שהייתי בן עשר:
תחושת העלבון וההקבלה לעולם המסכים
השכן מאחורינו ראה אותי משחק באוסף האבנים שאספתי באהבה ובקפידה ואמר לי בזלזול, "תגיד, משעמם לך? מה אתה עושה עם אבנים? תעשה משהו עם עצמך, תפתח את עצמך, זה פשוט בזבוז זמן!".
באותו רגע כילד קטן לא ידעתי לבטא במילים את תחושת העלבון שצרב אותי, אבל עמוק בפנים ידעתי שהאוסף שלי היה יקר לי מאוד ושלא מדובר באבנים סתם, אלא בסיפורים קטנים של חוויות, טיולים ומקומות שהייתי בהם, וכל אבן שמרתי כסמל לזיכרון אישי. היום, במבט לאחור, אני מבין שהשכן לא רק זלזל באבנים, אלא זלזל בי, בתחביב שלי ובמי אני. שנים חלפו מאז, גדלתי כבר מאז, ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה את הילדים שלי מול המסכים, גוללים באינסטגרם, משחקים בפורטנייט או במיינקראפט, שוקעים בעולמות וירטואליים או מתכתבים עם חברים ברשתות החברתיות, המחשבה הזו חוזרת אליי. אני שומע את עצמי אומר להם, לפעמים ברמות ולפעמים רק במחשבות, "אין לכם משהו יותר טוב לעשות? למה אתם מבזבזים את הזמן שלכם על שטויות? תעשו משהו מועיל, תפתחו את עצמכם, תצאו החוצה, תלמדו משהו חדש!". ואז אני עוצר, נזכר בשכן ההוא, נזכר איך הרגשתי כילד קטן ששוללים את עוולה, ותוהה לעצמי – אולי כשאני מזלזל במסכים, אני בעצם מזלזל בילדים שלי? הרי עבורי המסך נתפס ככללי טכני, יעיל, משהו שמשרת מטרה, אבל עבורם – הילדים שנולדו לעולם חדש – המסך הוא לא רק כלי, אלא מרחב חיים שלם. חוקר והסופר האמריקני מארק פרנסקי טבע את המושג "ילידים דיגיטליים" והסביר שמי שנולד לעולם של מסכים במסך חלק בלתי נפרד מהחיים, לא עוד תחום צדדי, אלא מרחב שבו מתרחשת התפתחות אישית, חברתית ורגשית. עבור הדור שלנו, שגדל במגרש המשחקים, ברחוב או בספריה, קשה להבין זאת, אבל עבור הילדים המסך הוא לא מות רות אלא מרחב חיים. וכשאנחנו מבטלים אותו, אנחנו באמת מבטלים אותם. דווקא מתוך הבנה זו מתבהר לי שהמסכים הם רק מקום של נזק או סכנה, אלא גם מרחב שבו הילדים שלי חווים דינמיקות חברתיות, מתנסים באתגרים, בונים קשרים, חוים מחשבים וגם כישלונות, ולעיתים מפתחים יכולים אמפתיה ולהתנות. מחקרים עד שמשחקי מחשב וברשתות חברתיות, ילדים לומדים את הרגשות של אחרים, מתרגלים שיתוף פעולה, פתרונות מפתחים לפתרון בעיות, ומתמודדים עם חוויות מורכבות. נכון, יש במסך גם צדדים בעייתיים ונזקים פוטנציאליים, אבל אם אני מצליח קודם כל להסתכל עליו כעל מרחב חיים לגיטימי, חלק בלתי נפרד מהזהות של ילדיי, אני מכבד אותם ומעניק להם תחושת ערך. אני רוצה לשתף אותי יותר, לפתוח בפניי צוהר לעולם הדיגיטלי שלהם, להראות לי סרטונים שמצחיקים אותם או לספר על הישגים במשחק. במקום לסגור את הדלת בינינו, הכבוד הזה פותח אותה מחדש. ואז אני שואל את עצמי: ממש כמו בכל מרחב אחר בחיי הילד – המשפחה, בית הספר או תנועת הנוער – גם כאן עליי לשאול שאלות אמיתיות: איזו התפתחות המסך יכולה לילד שלי? מה הוא מצליח? מה הוא מקבל מהמרחב הזה – ביטחון, השראה, תוכן, תחושת מסוגלות? אחרי שאני מבין את התשובות, מתוך כבוד לעולם שלו, אני יכול גם לשאול מה האתגרים שיש לו ואיך אני יכול לעזור. אבל בשביל ילדינו הוא מציאות חיה ונושמת. הבחירה שלי כהורה האם היא להיות כמו השכן ההוא שזלזל באבנים ובי, או להיות הורה שמכיר בערכם של האבנים החדשות – המסכים – ובכך מכבד את ילדיו ומחזק את הקשר איתם. תזכרו את זה תמיד\- הבחירה בקשר עם הילדים היא בידיים שלכם!
>>>>>>>