באחת הסדנאות שהעברתי בבית ספר מצאתי את עצמי ברגע קטן ומביך. זה היה בשעות הבוקר, הגעתי לדבר עם התלמידות על שימוש מאוזן בסמארטפון. אבל בבית הספר היה כלל אחד שלכאורה סתר את כל הסדנה: אסור להביא סמארטפונים. כבר התחלתי לדמיין סדנה תיאורטית, כזאת שמדברת על טלפונים שלא באמת נמצאים שם.
אבל רגע לפני שהתחלתי, ניגשו אליי כמה תלמידות ושאלו אם יש דרך שהמורה לא תהיה בסדנה, כי ככה הן ירגישו יותר בנוח, ואולי אפילו יוכלו להוציא את הסמארטפונים שמוחבאים להן בתיק. ניגשתי למורה עם ההצעה, ורמזתי לה שאולי דווקא יהיה מעניין, בהנחה שהיא בוודאי מכירה את המציאות של הטלפונים המתחבאים בתיק. אבל התגובה שלה הפתיעה אותי הרבה יותר מהבקשה של הבנות: "אין צורך. אני מכירה את הבנות שלי. אצלי אין סמארטפונים בכיתה."
מי מאיתנו לא מכיר את התופעה הזאת, של דברים שמתחבאים בתיק ומחכים לצלצול כדי לצאת החוצה? גם אנחנו כילדים החבאנו, וכנראה שגם המורים שלנו ידעו. ההבדל הוא שבדרך כלל המורים מודעים לתופעה ובוחרים אם להעלים עין או להתייחס. כאן, אפילו המורה לא דמיינה מה קורה מתחת לפני השטח.
ברגע הזה הבנתי משהו. זה לא העונש שהבנות פוחדות ממנו. הבעיה כאן עמוקה הרבה יותר: יש כאן חוסר אמון וחוסר מודעות גם יחד. הבנות לא מרגישות בנוח להיות שקופות מול המורה, בעוד המורה בטוחה שהקשר ביניהן פתוח ושאין להן מה להסתיר.
וזה לא נשאר בכיתה
המקרה הזה הוא רק דוגמה קטנה לתופעה רחבה שלא פוסחת גם על הבתים שלנו. ילדים לא מסתירים סתם. כמעט תמיד יש שם משהו שדוחף אותם להסתיר: פחד מביקורת, פחד מכעס, פחד משיפוטיות, ולפעמים אפילו פחד לאכזב אותנו. ואם נהיה כנים, פחדים כאלה קיימים גם אצלנו, המבוגרים. לפני שאנחנו מדברים עם הבוס, או עם בן או בת הזוג, מתרוצצות לנו בראש שאלות: איך יגיבו? איך יקבלו את זה? מה יגידו? גם הילדים עושים את אותה הסימולציה בדיוק, רק עלינו.
ומה שמדאיג בהסתרה הזאת הוא לא הדבר המוסתר עצמו, אלא מה שהיא מסמנת. ילד שמחביא טלפון בתיק, או שמנקה את היסטוריית הגלישה, או שמדבר איתנו בחצי אמת, אומר לנו בלי מילים: אני לא בטוח שאתה תקבל אותי כמו שאני. ודווקא ההורים הכי מסורים, אלה שהכי אכפת להם, לפעמים מגלים את ההסתרה הזאת בהפתעה הכי גדולה, בדיוק כמו אותה מורה שהייתה בטוחה שאין סמארטפונים בכיתה שלה. הביטחון שלנו שאנחנו "מכירים את הילד" יכול דווקא לעוור אותנו למה שקורה מתחת לפני השטח.
ואם נדייק, ההסתרה כמעט תמיד היא לא בעיה של הילד, אלא סימן לבעיה בקשר. ילד שסומך עלינו במאה אחוז, שיודע בוודאות שלא נצרח ולא נשפוט, אין לו סיבה אמיתית להסתיר. הוא מסתיר כי בעבר, אולי בלי ששמנו לב, הוא כבר שילם מחיר על כנות. אולי פעם אחת סיפר משהו וקיבל נזיפה, ואולי ראה מה קרה לאח שלו כשהודה במשהו. הילדים לומדים מהר מאוד מה בטוח לספר ומה עדיף לשמור לעצמם, והם בונים את המפה הזאת מהתגובות שלנו לאורך שנים.
אז מה הפתרון?
איך מגיעים למצב שהילדים או התלמידים מרגישים בנוח לשתף אותנו גם בדברים הפחות נוחים? זה מכלול שלם ותהליך שלוקח זמן, אבל קודם כל הוא מתחיל מהאווירה שאנחנו יוצרים סביבנו. האם היא מאפשרת שיחה אמיתית ודיבור פתוח, או משדרת שרק תשובה אחת נכונה כאן? כשילדים מרגישים שמישהו מקשיב בלי לשפוט, הם מדברים אחרת. פתוח יותר, אמיתי יותר.
אפשר לשאול את הילד: "מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בסמארטפון?", וגם "מה אתה אוהב בזה? למה דווקא את זה? מה משמח אותך בו?". בלי פרצוף מאוכזב, בלי נזיפה, בלי ניסיון לתפוס אותו על חם. פשוט כדי לחזק את הקשר, וכדי להפוך את נושא המסכים לנושא לגיטימי לשיחה פתוחה בינינו. כשילדים מרגישים שאנחנו בצד שלהם ולא נגדם, משהו נרגע. הם עסוקים פחות בלרצות אותנו, ופנויים יותר להגיד את האמת. איפה שיש אמון, יש אמת.
שימו לב לניסוח: לא שאלנו "כמה זמן אתה על הטלפון?" ולא "מה אתה עושה שם כל היום?". שאלות כאלה, גם אם הן יוצאות ממקום של דאגה, נשמעות לילד כמו חקירה, והוא נכנס מיד להגנה. לעומת זאת, כשאנחנו מתעניינים במה שהוא אוהב, הוא מרגיש שאנחנו רוצים להכיר את העולם שלו, לא לתפוס אותו. וזה משנה את כל הדינמיקה. זה לא אומר שלא נציב גבולות, בטח שכן, אבל את הגבולות בונים על בסיס של קשר, לא במקומו.
ואם בכל זאת גיליתם שהילד הסתיר מכם משהו, נסו לעצור רגע לפני התגובה הראשונה. הדחף המיידי הוא לכעוס על ההסתרה, אבל דווקא הרגע הזה הוא הזדמנות. אם נגיב בכעס, נלמד אותו שצדק, שבאמת לא כדאי לספר. אם נגיב בסקרנות, אפילו בכאב, אבל בלי לתקוף, נשאיר פתח לפעם הבאה. "אני מבינה שהיה לך קשה לספר לי את זה, ואני שמחה שעכשיו אני יודעת", זה משפט שבונה גשר במקום לשרוף אותו.
אז רגע לפני שאנחנו מדברים עם הילדים או התלמידים על המסכים, בואו נתמקד בקשר בינינו ונחזק אותו קודם. ההסתרה היא רק סימפטום. האמון בינינו הוא הבסיס. בהצלחה.