אני לא יודע איך לספר את זה. אני מרגיש מבויש, וגם עכשיו, כשאני מנסה להעלות את הזיכרון כדי לכתוב עליו, חוזרות אליי תחושות הפגיעה והכאב. לא חשבתי שיש דבר כזה "שיימינג של מבוגרים".
אני נוטה בדרך כלל להאמין בטוב ליבם של אנשים, אבל את זה ראיתי במו עיניי, מופנה אליי באופן שאי אפשר להתבלבל לגביו. ביום שלישי האחרון, בקבוצת ווטסאפ שאני חבר בה, אחד החברים הקפיץ משהו שכתבתי, והוסיף תגובה זועמת שצבעה את דבריי באור שונה לגמרי ממה שהתכוונתי, ובעיקר פוגעני מאוד כלפיי. לצערי, לא רק שאיש לא עצר את זה ואמר שזה לא מתאים, אלא שכמה מחברי הקבוצה הצטרפו אליו וחיזקו את דבריו. הוא הכפיש את שמי מול עשרות אנשים, בלי להסס ובלי לעצור רגע לחשוב איך אני מרגיש מהעבר השני של המסך.
לא אצטט מה שכתב, אבל קחו כמה מהמילים שנשרו לו מהמקלדת והפכו אותי ל"לא רלוונטי", "חשוך", "מיושן", "עוסק בהפחדה", "עלוב".
ואני, כן, אני גדול ובוגר. לקחתי את זה בקלילות ולא נתתי למילים לחדור אל הלב. דווקא הרגשתי שהביקורת הזאת הגיעה אליי מפני שאני עוסק בדברים משמעותיים, וכל ה"שיימינג" הזה רק מרים אותי. הוא סימן שאני נוגע לאנשים בנקודות הנכונות, גם אם לא כולם מסכימים איתי. זו גישה שבניתי עם הזמן, ואני מאמין בה לגמרי.
אבל באותו רגע שקראתי את ההודעה, לא יכולתי שלא לדמיין את הילד בכיתה ד' שקורא הודעות כאלה, ואולי גרועות בהרבה, שכותבים לו חבריו לכיתה על דברים שאמר או עשה. כותשים אותו, שורטים אותו, שורפים אותו מבפנים. והוא עוד קטן. אחד הדברים שהכי מעסיקים אותו הוא המצב החברתי שלו, מה חושבים עליו בכיתה, ואיך הוא אמור להראות את הפנים שלו מחר בבוקר אחרי המילים האלה שלא עוזבות אותו גם כשהוא עוצם עיניים. הוא רק ילד. הוא עוד לא בנה לעצמו שיטות התמודדות, והוא לא מבין שאם מישהו נטפל אליו, הבעיה היא ממש לא בו.
והכי גרוע: אין לו את האומץ לפתוח ולספר אפילו להורים שלו. לרגע הרגשתי שאני הוא, אותו ילד בכיתה ד' שיושב בבית מפוחד, לא יודע איך יראה את פניו שוב מחר, ונשרף מבפנים.
וזה בדיוק העניין. אני, כמבוגר, יכול לקרוא הודעה כזאת, לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמי מי אני ומה אני שווה. יש לי חברים, יש לי משפחה, יש לי שנים של ביטחון עצמי שנבנה לאט. לילד אין את כל אלה עדיין. הכלים שאני מפעיל באופן אוטומטי, הוא עוד לא רכש. מה שאצלי הוא עקיצה לא נעימה, אצלו יכול להיות רעידת אדמה. וזה חלק מהסיבה שילדים נפגעים כל כך מבריונות רשת, גם כשמבחוץ נראה שמדובר ב"סתם הודעה".
ויש עוד הבדל גדול. אני יכול פשוט לצאת מהקבוצה, לכבות את הטלפון, ולחזור לחיים שלי. הילד לא יכול. הכיתה מחכה לו מחר בבוקר, אותם ילדים, אותם מבטים. הרשת והחיים האמיתיים שלו שזורים זה בזה עד כדי כך שאין לו לאן לברוח. וכשמוסיפים לזה את הבושה, ואת ההרגשה שאסור לספר כי אולי יגידו שהוא "מלשן" או שהוא אשם, מקבלים ילד שנשאר לבד עם הכאב הכי גדול שלו.
אני לא כותב את זה כדי להפחיד. אני כותב כי אני רוצה לעורר אתכם. אני מפציר בכולנו, בכל אחד שקורא את המילים האלה: בואו נעשה הכול, אבל הכול, כדי שהילד שלנו לא ירגיש לרגע שהוא לבד. שהוא יידע שהוא יכול לבוא ולספר לנו הכול, תמיד.
אז איך עושים את זה בפועל?
מתרגלים דיבור פתוח, כל יום. שיחה פתוחה עם הילד היא לא אירוע חד-פעמי אלא הרגל. שואלים לשלומו, מתעניינים במה שקורה בכיתה, בחברים, במה שמצחיק אותו ובמה שמעצבן אותו. בהתחלה זה עשוי להרגיש טכני, אבל בסוף זה נכנס, והילד לומד שיש כתובת קבועה.
מעיפים את התגובות השיפוטיות. ברגע שהילד משתף, השאלה הראשונה שלו, גם אם לא במילים, היא איך נגיב. אם הוא ייתקל בנזיפה או בפרצוף מאוכזב, הוא ילמד לשתוק. מחבקים תמיד, גם כשקשה לנו לשמוע. אחרת ברור שהוא לא יספר בפעם הבאה.
משתפים בעצמנו. כשאנחנו מספרים למשפחה על טעויות שעשינו, על חוויות לא נעימות ועל כישלונות שלנו, הבית הופך למרחב שמאפשר שיתוף בלי שיפוטיות. ילד שרואה שגם אצל ההורים לא הכול מושלם, ירגיש הרבה יותר בנוח לספר את מה שקשה לו.
ואולי הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט להיות שם, גם בלי שביקשו. לא לחכות שהילד יבוא ויספר, אלא לשים לב לשינויים הקטנים: ילד שפתאום שקט מדי, שלא רוצה ללכת לבית הספר, שמתחמק משאלות על החברים. הרבה פעמים הכאב לא נאמר במילים, הוא משודר בהתנהגות. וכשאנחנו קשובים מספיק כדי לקלוט אותו, ומגיבים בעדינות ובלי לחץ, אנחנו פותחים לו פתח לספר גם כשאין לו את המילים או את האומץ להתחיל לבד.
הפגיעה שחוויתי כמבוגר תעבור. יש לי כתפיים רחבות והרבה שנים של ביטחון מאחוריי. אבל אותו ילד שנשרף עכשיו מבפנים, בכיתה או בקבוצת ווטסאפ, צריך אותנו הרבה יותר. נסו את זה בבית. בהצלחה.