„אבא, אין לי מה לעשות”. המשפט הזה, שחוזר אצלנו בחופש בערך פעם בשעה, מצליח לרוקן אותי מכל אנרגיה עוד לפני הקפה של הבוקר. ואני, באיזה רפלקס, כבר מתחיל לדקלם את רשימת ההצעות. משחק? לא בא לי. חברים? כולם עוד ישנים. ואני יודע בדיוק לאן זה הולך: עוד דקה, וה„אין לי מה לעשות” יהפוך ל„אז אפשר טלפון?”. וזה בדיוק מה שאני מנסה למנוע, כי כשאין שום דבר אחר, המסך תמיד שם ומחכה. ואז זה מכה בי: הפכתי למנהל הבידור הפרטי של הילד שלי, במרוץ מתמיד נגד המסך.
תפקיד כמעט בלתי אפשרי לבד
בכנס הקיץ שלנו נאמר משפט שתפס אותי. מישהו דיבר על כך שבחופש ההורה הופך ל„מפעיל” של הילד, וזה תפקיד כמעט בלתי אפשרי לבד. הורה שמנסה להיות גם המורה וגם פעיל הקייטנה פשוט נשחק, ואיתו נשחקת גם השמחה של הקיץ. ואז הוספה נקודה ששינתה לי את הזווית לגמרי: את זה לא אמורים לעשות לבד. ברגע שמתחברים לעוד הורים, לקהילה, פתאום זה נעשה קל. ילד אחד שמשתעמם זו בעיה. חמישה ילדים מהשכונה שמשחקים יחד בחצר זה כבר פתרון. ומה שיפה, כולנו ממילא באותה סאגה בדיוק, אז החיבור הזה הוא לא טובה שעושים אחד לשני, הוא פשוט הדבר הטבעי. ביחד הכול קל יותר.
הקהילה שווה הרבה יותר מעוד ידיים לבידור
אבל הקהילה הזאת שווה הרבה יותר מכמה ידיים נוספות. זו רק ההתחלה, הקצה הגלוי שלה. אותו חיבור עצמו שפותר לנו את „מה עושים היום” הוא גם מה שמחזיק אותנו בדברים הרבה יותר קשים. שהרי הקיץ הוא לא רק חופש, הוא גם פירוק. כל המסגרות שהחזיקו אותנו — בית הספר, השעון, השגרה — פתאום נעלמות. ובחלל הזה, דווקא בו, מתקבלות ההחלטות הגדולות. פתאום „בשנה הבאה הוא מקבל סמארטפון”. פתאום „אמא, אני רוצה גם טיקטוק, לכולם יש”. זה לא מקרי. כשהמסגרת מתרופפת, הגבולות מתרופפים איתה, ו„כולם” הופך לכוח שקשה לעמוד מולו לבד.
ומול „כולם”, אין באמת סיכוי להחזיק לבד. הורה אחד שמחליט לדחות את גיל הסמארטפון הוא הורה שהילד שלו מרגיש חריג. אבל עשרה הורים שמחליטים את זה יחד הם כבר לא הורים מחמירים, הם קהילה. ופתאום הילד חוזר הביתה ואומר „גם לדני אין, אז זה בסדר”, והוא לא היחיד בלי טלפון אלא חלק מקבוצה. ואנחנו לא ה„שוטרים” של הבית, אלא שותפים למהלך משותף.
אז מה עושים? יוזמים
לא מחכים שמישהו אחר יתחיל. ולא צריך להקים תנועה. מספיק לפתוח קבוצת וואטסאפ של כמה הורים מהכיתה, ולכתוב את המשפט הכי משחרר שיש: „חברים, בואו נחליט על זה יחד”. אפשר להציע מסגרת משותפת לזמן מסך בחופש, לתאם דחייה משותפת של גיל הסמארטפון, או לארגן בחצר „שעת משחק” קבועה שבה הילדים מפעילים אחד את השני, ולא אנחנו אותם. אלה צעדים קטנים, אבל הם משנים את כל מאזן הכוחות בבית.
ואל תיבהלו מהמילה „קהילה”. זה לא מחייב אתכם לארגן ימי כיף ולבשל לחמישים איש. זה יכול להתחיל משתי משפחות בלבד שמחליטות לתאם. שני בתים ששולחים את הילדים לשחק יחד יומיים בשבוע כבר הורידו מעצמם חצי מהעומס, וכבר יצרו לילדים חברה. הקסם הוא לא בגודל, הוא בעצם ההחלטה לא להיות לבד בזה. וברגע שמשפחה אחת נוספת מצטרפת, השתיים האלה הופכות לשלוש, ופתאום יש בשכונה גרעין קטן של הורים שמדברים אותה שפה.
ויש כאן עוד רווח שקשה למדוד. כשילד רואה שההורים שלו מדברים עם הורים אחרים, מתייעצים, מחליטים ביחד — הוא לומד שגם למבוגרים לא תמיד קל, ושהדרך להתמודד עם קושי היא לא להסתגר בפינה אלא להיעזר באחרים. זה שיעור לחיים, הרבה מעבר לסוגיית המסכים.
ודווקא עכשיו זה עובד הכי טוב, כי כל ההורים, בלי יוצא מן הכלל, נמצאים באותו ערעור בדיוק. כולם קצת אבודים, כולם קצת עייפים, כולם שואלים את עצמם את אותן שאלות. וזה הופך את הקיץ, עם כל הבלגן שבו, לקרקע המושלמת לבנות עליה משהו ביחד. צריך רק אחד שיתחיל.
ולפעמים דווקא השעמום עושה את העבודה
ויש כאן עוד נקודה ששווה לזכור, שמורידה מאיתנו לחץ. אנחנו לא באמת חייבים למלא כל רגע פנוי של הילד. השעמום עצמו הוא לא אויב, ולעיתים הוא דווקא מנוע. כשילד משתעמם ואף אחד לא רץ מיד לפתור לו את זה, הוא נאלץ להמציא. מהשעמום נולדים המשחקים הכי יצירתיים, הבניות מהכריות, ההצגות המאולתרות. חוקרים שעוסקים ביצירתיות מצביעים שוב ושוב על כך שרגעים של „אין מה לעשות” הם בדיוק הקרקע שממנה צומחת המצאה ודמיון.
אז חלק מהמהלך הקהילתי הוא גם לתת לעצמנו ולילדים רשות להשתעמם. חצר שכונתית עם כמה ילדים בלי תוכנית מסודרת תייצר בעצמה משחק תוך רבע שעה. התפקיד שלנו הוא לא לביים את הבידור, אלא ליצור את המסגרת הבטוחה שבתוכה הם ימציאו אותו בעצמם. וזה, אגב, מוריד מאיתנו בדיוק את העול הבלתי אפשרי של „מנהל הבידור הפרטי”.
כי בסוף, את הילדים שלנו אנחנו לא מגדלים לבד, וגם לא אמורים. הקיץ לא נברא כדי שכל הורה ישרוד אותו לבד בפינה שלו. הוא הזדמנות להיזכר שיש לנו אחד את השני, ושכשאנחנו יחד, גם „אין לי מה לעשות” וגם „לכולם יש טלפון” פתאום נשמעים הרבה פחות מאיימים. אז אולי הצעד הראשון הוא הכי פשוט שיש: להרים טלפון להורה אחד מהכיתה, ולהתחיל את השיחה. משם, כמעט תמיד, הדברים מתגלגלים מעצמם.