עשרים ושלושים בערב, הקטנים כבר במיטות. עכשיו זה הזמן שלי לעצמי. אני שולח יד לכיס באופן אוטומטי, שולף את הפלאפון לראות קצת מה קרה היום, נכנס לחדשות, גולל בכותרות, ופתאום אני רואה את הכתבה הזאת על „הדבר שאסור לך לפספס”. שאני? אפספס? אין סיכוי. עוד לא סיימתי את הכתבה, וכבר מציצה אליי עוד כותרת על משהו שבדיוק דיברתי עליו היום בעבודה. ומשם כמובן לעוד כותרת, ועוד סרטון, ועוד ועוד.
לרגע אני שומע בכי מהחדר, מסתכל בשעון, ומגלה שעברה כבר שעה וחצי מהרגע שהתיישבתי, ואני עדיין באותו מצב. אני עוזב הכול, הולך לשים מוצץ לקטנה, ובדרך לחדר מתבאס על עצמי. על מה בזבזתי עכשיו שעה וחצי? על אתר חדשות? אין לי משהו יותר טוב לעשות?
למה זה כל כך מושך אותנו
אז למה באמת אנחנו צורכים חדשות, ולמה זה מושך אותנו כל כך? הסיבה הגלויה היא הרצון להיות מעודכנים. אבל מחקרים רבים מראים שצריכת החדשות עונה לנו על צרכים נפשיים עמוקים הרבה יותר.
ראשית, יש בנו צורך להיות חלק מכלל, להיות בעניינים, לדעת על מה כולם מדברים ולהרגיש בתוך השיח ולא מנותקים מהסביבה. שנית, יש צורך פשוט להרגיש: החדשות מאפשרות לנו לכעוס, לדאוג או לקוות ביחד עם כולם, וזה נותן תחושה שאכפת לנו, שאנחנו שייכים. ושלישית, יש את תחושת ה-FOMO המוכרת, החשש שאם לא נתעדכן כל הזמן נפספס משהו חשוב. הצרכים האלה טבעיים לגמרי, כולנו מרגישים אותם, וזה בסדר גמור.
מה שכן חשוב לשים לב אליו הוא שכאשר המינון של צריכת החדשות עולה, אנחנו עלולים לשלם על זה מחיר קשה שלא תמיד מרגישים.
המחיר בא לידי ביטוי בכמה דרכים
קודם כול, הזמן שלנו. ההתעדכנות המתמדת גוזלת זמן יקר שהיינו יכולים להשקיע בעשייה אמיתית, או אפילו במנוחה אמיתית. אבל המחיר לא נגמר ברגע שסוגרים את המכשיר. גם אחרי שכבר הנחנו את הפלאפון, אנחנו ממשיכים לעבד את מה שראינו, במיוחד אם נתקלנו בכתבה כואבת או מטלטלת. האנרגיה הנפשית הזאת הולכת למקום אחד, במקום להתפנות למשפחה, לעבודה ולעצמנו.
ויש מחיר נוסף, שקט יותר. כולנו רוצים לגבש דעה מוצקה, לדעת מה עמדתנו על חינוך ילדים, על תזונה, על מה שקורה סביבנו. אבל כשאנחנו מתעדכנים כל כך הרבה פעמים ביום ושומעים כל כך הרבה דעות של אחרים, לפעמים אנחנו לא שמים לב, והעמדה שלנו לאט לאט מיטשטשת. במקום קול פנימי ברור, נשאר רעש של מאה קולות אחרים.
אפשר להישאר מחוברים בלי ללכת לאיבוד
יש כאן גם משהו שנוגע ישירות לילדים שלנו. הם רואים אותנו, ולומדים מאיתנו מה עושים ברגע פנוי. כשהם רואים אותנו שולפים את הטלפון בכל שנייה של שקט, הם קולטים בלי מילים שככה מתמודדים עם שעמום, ושככה נראה „זמן לעצמך”. הבחירה שלנו איך לצרוך חדשות היא לא רק עניין פרטי — היא שיעור שקט שהם סופגים.
אז מה אפשר לעשות בפועל? לא חייבים להתנתק מהעולם. אפשר לקבוע לעצמנו שעות מוגדרות לעדכון, במקום לגלוש כל היום בטפטוף מתמיד. אפשר להוריד את ההתראות שקופצות ומושכות אותנו פנימה שוב ושוב. ואפשר לבחור מקור אחד שנותן סיכום ממוקד, במקום להיסחף מכותרת לכותרת. השינויים הקטנים האלה משחררים כמות מפתיעה של זמן ושל שקט נפשי.
למה זה מתיש אותנו כל כך
יש סיבה פיזיולוגית לכך שאחרי חצי שעה של גלילה בכותרות אנחנו מרגישים מותשים במקום רגועים. הכותרות בנויות כדי לעורר תגובה רגשית מיידית, לרוב של דאגה או כעס, כי בדיוק זה מה שגורם לנו ללחוץ ולהמשיך. כל כותרת כזאת מפעילה אצלנו מנגנון דריכות קטן, ואחרי עשרות כאלה בזה אחר זה הגוף פשוט לא מספיק להירגע ביניהן. במיוחד בשעות הערב, ממש לפני השינה, הצריכה הזאת פוגעת ישירות באיכות המנוחה שלנו ומקשה להירדם.
אז מה עושים בפועל? אפשר לקבוע לעצמנו „דיאטת חדשות” פשוטה: זמן מוגדר ביום להתעדכן, מקור אחד או שניים שסומכים עליהם, וכיבוי של כל ההתראות שקופצות ומושכות אותנו פנימה שוב ושוב. ובאותה שעה של עשרים ושלושים בערב, במקום להתיישב עם הפלאפון, אפשר לבחור משהו אחר לגמרי: ספר, שיחה עם בן או בת הזוג, או פשוט שקט. אחרי כמה ימים מגלים שלא פספסנו כמעט כלום, ושהערב נעשה שלנו שוב.
אולי כדאי לנסות ניסוי קטן על עצמכם. בחרו יום אחד שבו אתם נכנסים לאתר החדשות רק פעמיים בלבד — פעם בבוקר ופעם בערב — ותו לא. בהתחלה זה ידגדג, היד תחפש את המכשיר לבד מתוך הרגל, וזה בסדר גמור לגמרי. אבל כבר לקראת הערב תרגישו משהו לא מוכר: הראש קצת פחות עמוס, יש קצת יותר סבלנות לילדים, וזמן שנדמה היה שנעלם מזמן פתאום חוזר אליכם. יום אחד כזה מלמד על עצמנו יותר מכל מאמר שנקרא.
בסופו של דבר, החדשות הן כלי נפלא שעוזר לנו להיות מעודכנים. אבל ברגע שהוא גובה מאיתנו כל כך הרבה מחירים, יש כאן מקום לחשיבה מחודשת. מה שחשוב לזכור הוא שאפשר להישאר מחוברים למציאות, בלי לאבד את עצמנו בתוכה. השאלה היא אף פעם לא „חדשות או בלי חדשות”, אלא כמה, מתי ובאיזו מנה. וברגע שאנחנו לוקחים את ההחלטה הזאת בחזרה לידיים שלנו, במקום לתת לכותרת הבאה להחליט עלינו, אנחנו מגלים כמה זמן ושקט היו שם כל הזמן, וחיכו שנשים לב אליהם. ואולי דווקא אז, כשהראש קצת פחות עמוס, נגלה שיש לנו כוח ופנאי לדברים שבאמת חשובים לנו.