שאלה שקיבלתי מאמא: "לאחרונה הילדים שלי התחילו לצפות בתוכנית 'האח הגדול'. בעיניי זו תוכנית שלילית, אבל הילדים כבר גדולים, הקטנה בת 16 והגדול בן 27, וכשהם מגיעים לביקור הם צופים בה יחד. חוץ מזה, לבת הקטנה יש בגרויות, והצפייה גורמת לה ללכת לישון מאוחר מהרגיל. מצד שני, אני לא בטוחה שבגילם יש עוד מקום להערות שלי, וגם העובדה שהם צופים יחד יוצרת עבורם חוויה משותפת וחיובית."
קודם כל, כיף לראות איזו אמא אכפתית את, וכמה את דואגת לילדים שלך. אתחיל מזה שבאופן כללי האינטואיציה שלך נכונה: בגילאים כאלה זה כבר פחות המקום שלנו להעיר. ובכל זאת, חשוב לעשות כאן כמה הבחנות.
אני שם לב שבשאלה הזאת מתערבבים כמה דברים שונים, וזה טבעי לגמרי, כי ככה זה מרגיש מבפנים. יש את ההסתייגות מהתוכן של התוכנית, יש את הדאגה לבגרויות ולשעת השינה, ויש את השאלה הגדולה יותר, כמה בכלל לגיטימי בשלב הזה להתערב. כשכל אלה מגיעים יחד בגל אחד של דאגה, קל להגיב על הכול בבת אחת, ובדרך כלל זה יוצא חריף מדי. אז בואי נפרק את זה לגורמים, כי לכל שאלה יש תשובה קצת אחרת.
עוד לפני שניכנס לפרטים, כדאי לשים לב לצד החיובי שאת בעצמך ציינת: הילדים צופים יחד. אח בן 27 ואחות בת 16 שיושבים באותו ספה, צוחקים על אותם דברים ומדברים על אותה תוכנית, זה נכס אמיתי. הקשר בין אחים הוא אחד הדברים הכי חשובים שנוכל להעניק לילדים שלנו לחיים, והחוויה המשותפת הזאת מזינה אותו. אז גם כשאנחנו מודאגים מהתוכן, כדאי לזכור שיש כאן גם משהו יפה, ולא לרמוס אותו בדרך.
הבן בן ה-27
כשמדובר בבן 27, ודאי שזה כבר לא המקום שלנו להעיר לו על הבחירות שלו. יחד עם זאת, עדיין יש לנו מקום לומר את דעתנו, פשוט מפני שזה הבית שלנו, ובבית שלנו מותר לנו לומר מה מתאים לנו ומה פחות. אבל חשוב מאוד לא לומר דברים חריפים שעלולים להוביל בדיוק למה שאנחנו לא רוצים: שהילדים ירגישו שמגבילים אותם יותר מדי, ואז יפסיקו להרגיש בנוח בבית. מעל הכול, אנחנו רוצים שהילדים ירצו להיות אצלנו, כי הקשר הוא הדבר החשוב ביותר.
הבת בת ה-16 והבגרויות
לגבי הבת, כן יש מקום לדאוג לבגרויות שלה. ודווקא כאן יש רעיון יפה: את יכולה לדבר עם הבן בן ה-27 ולשתף אותו בדאגה שלך, שהצפייה המאוחרת עלולה לפגוע לאחותו בלמידה. אני מאמין שהוא יבין, ואולי אפילו יסייע. לפעמים, כשדברים מגיעים מאח גדול, הם נשמעים אחרת ומתקבלים טוב יותר. הוא בגובה העיניים, שותף איתה לחוויה, ולכן אם דווקא ממנו יגיע מסר של "תיהני, אבל שימי לב שזה לא בא על חשבון הלימודים", יש סיכוי טוב יותר שזה ייכנס.
מעבר לזה, חשוב לומר שגם בגיל 16 אנחנו כבר במקום אחר כהורים. זה גיל שבו פחות נכון להעיר באופן ישיר, ויותר נכון לעבור לעמדה של ליווי, הכוונה ושיקוף. אנחנו רוצים לתת לילדה יותר אוטונומיה, לאפשר לה לבחור ולשאת בתוצאות של הבחירות שלה. חלק מההתבגרות הוא ללמוד שיש השלכות למעשים. ואפילו אם זה יבוא במחיר של כישלון בבגרות, דבר שנראה כמו מחיר כבד, כשעוצרים לחשוב מבינים שזה לא סוף העולם. תמיד אפשר להשלים, ולפעמים דווקא ההתנסות הזאת היא שיעור חשוב יותר לחיים.
המעבר הזה, מעמדה של "מפקח" לעמדה של "מלווה", הוא אחד הדברים הכי קשים בהורות למתבגרים. שנים היינו רגילים לומר לילד מתי לישון, מה מותר ומה אסור, ופתאום התפקיד משתנה. זה מרגיש כמו לוותר על שליטה, ובאמת יש בזה ויתור. אבל דווקא כשאנחנו סומכים על המתבגר, אנחנו מזמינים אותו להתנהג באחריות. נער שמרגישים שמפקחים עליו כל הזמן, לומד להתחמק. נער שמרגישים שסומכים עליו, לומד לשאת באחריות. הפרדוקס הוא שככל שנאחזים חזק יותר, אנחנו לרוב מקבלים פחות.
להיזהר מהצהרות נחרצות
כדאי להיזהר ממשפטים כמו "זה פוגע בך" או "את לא מנהלת נכון את הזמן שלך". עדיף לצאת מנקודת הנחה שהיא בוגרת, שהיא שמה לב למה שהיא עושה, ושהיא יודעת לנהל את עצמה. עצם התחושה שסומכים עליה יכולה לעזור לה להתנהג מתוך הבגרות הזאת. מצד שני, בהחלט אפשר מדי פעם לשקף בעדינות ולשאול שאלות, לא ממקום מאשים אלא ממקום מיטיב. אפשר למשל לשאול אם ייתכן שהצפייה המאוחרת מקשה עליה להתרכז בלימודים.
ויש עוד נקודה חשובה, שכדאי לשים לב אליה דווקא כלפי עצמנו. ייתכן שיש לנו מראש עמדה שלילית כלפי התוכנית עצמה, והעמדה הזאת מתערבבת אצלנו עם החשש שהיא פוגעת בלימודים. אבל אלה שני דברים שונים. פגיעה בלימודים בגלל שעה מאוחרת יכולה לקרות גם אם הבת הייתה צופה בתוכן חיובי לגמרי, אפילו שיעור תורה. עצם זה שהתוכן לא מוצא חן בעינינו לא בהכרח קשור לשאלה אם השעה המאוחרת פוגעת בלמידה. לכן, כשמדברים איתה, חשוב לא לערבב בין הנושאים, ולהפריד בין ההסתייגות מהתוכן עצמו לבין השאלה המעשית של זמן הצפייה. כי ברגע שאנחנו לא אוהבים תוכנית מסוימת, אנחנו עלולים, בלי לשים לב, לייחס לה עוד ועוד נזקים שלא בהכרח שייכים לה באמת.