נדמה שאנחנו פשוט לא לומדים. בכל פעם שנדמה לנו שכבר ראינו את הגרוע מכול, שכבר נשרפנו מספיק כדי להפנים את הלקח ולא לחזור על אותן טעויות — מגיע נושא חדש ומזכיר לנו כמה הזיכרון שלנו הוא זיכרון של דג.
כולנו זוכרים את ההודעות שרצו ברשת בשנתיים האחרונות: "תעבירו שמות לתפילה", "אומרים שהחיילים האלה נפצעו", רשימות שמות שרצו בקבוצות עוד לפני שהצבא הספיק להגיע למשפחות. משפחות בישראל גילו את הנורא מכול דרך צלצול התראה בטלפון, מול מסך קר, במקום דרך דפיקה רשמית על הדלת. זה היה אמור להיות הרגע שבו אנחנו עוצרים הכול ואומרים: "עד כאן. אנחנו לא נוגעים יותר בשמועות." זה היה אמור לטלטל אותנו עד עומק הנשמה וללמד אותנו זהירות מהי.
אבל כנראה שגם הטלטלה הזאת לא הספיקה. כל כמה שבועות עולה פרשייה חדשה, שמועה חדשה על דמות מוכרת או על בן משפחתה, והמנגנון חוזר על עצמו מאפס. ואנחנו בכלל לא כאן כדי לדבר על פרטי הפרשה עצמה — העובדות או המורכבות שם אינן העניין. העניין הוא אנחנו. הדרך שבה היד שלנו על המקלדת נעשתה כל כך קלה, כל כך משוחררת מכל רסן של זהירות או חמלה.
ראינו איך שמועה חצי-אפויה הופכת בתוך דקות לנחלת הכלל. ראינו איך טוקבקיסטים ואנשים מן השורה מרשים לעצמם לנתח, לשפוט ולחרוץ גורלות של נפשות שהם לא מכירים, בסיטואציות שלא היו רוצים אפילו לדמיין לעצמם. זה לא מקרה ראשון, אבל הוא מזקק את המצוקה שבה אנחנו נמצאים: ברגע שיש מסך שמפריד בינינו, המושג "אחריות" פשוט מתאדה.
הבעיה מתחילה מ'עדכון' שבלי ששמנו לב התרחש לאט־לאט באופי התקשורת. פעם, גופי התקשורת הממוסדים היו אלה שהפיצו מידע, וכל ידיעה הייתה צריכה לעבור צנזורה, לקבל אישור, לעבור דרך אלף גורמים. היום כל אחד מאיתנו הפך לתחנת שידור. המסננת נעלמה. נשארנו רק אנחנו, האצבע שמרגישה ש"הכי קל פשוט להעביר הלאה", והתחושה המוטעית שאם כולם כותבים על זה — כנראה זה נכון, וגם לי מותר.
כשאנחנו משתתפים בחגיגת הלחישות הזאת, אנחנו לא רק "מעבירים מידע" — אנחנו מזהמים את התדר של החברה שלנו. אנחנו הופכים לחלק ממנגנון שבו הציניות היא המלכה והרגישות נתפסת כחולשה. כל שיתוף של שמועה כזאת מטעין את התודעה הקולקטיבית שלנו בפייק, בחוסר ביטחון, ובעיקר באובדן הדרגתי של האנושיות שלנו.
שלוש שאלות לפני שהאצבע נוגעת ב"שלח"
אם יש כלל אחד פשוט שאני מנסה ליישם על עצמי, הוא זה: לפני שאני מעביר הודעה הלאה, אני עוצר ושואל את עצמי שלוש שאלות. ראשונה — האם אני יודע בוודאות שזה נכון, או שאני רק מניח? שנייה — האם יש כאן אדם אמיתי שעלול להיפגע אם המידע שקרי או חלקי? שלישית — מה בעצם ירוויח מישהו מזה שאני מפיץ את זה עכשיו? ברוב המקרים, כשאני עונה על שלוש השאלות האלה בכנות, האצבע פשוט מתרחקת מהכפתור מעצמה.
המחקר על התפשטות מידע כוזב מספר סיפור מדאיג: שקר נוסע ברשת מהר יותר, רחוק יותר ועמוק יותר מהאמת. הסיבה פשוטה — שמועה מרעישה, מפתיעה, מכעיסה, וכל הרגשות האלה הם הדלק שמניע אותנו ללחוץ "שתף". האמת, לעומת זאת, לרוב אפורה, מסויגת ומשעממת. כלומר, עצם המבנה של הרשת מתגמל דווקא את המידע הבעייתי ביותר. וזאת בדיוק הסיבה שאי אפשר לסמוך על ה"תחושה" שאם משהו מתפשט — הוא נכון.
הגבורה — לא פשוטה, אבל היא חייבת להיות מוסר בסיסי — היא היכולת להתגבר על הדחף ליצור תדמית מדומיינת של מי ש"מעודכן" בפרטים הכי צהובים, ולהיות דווקא זה שבולם. זה שמבין שמאחורי כל השמועות האלה יש משפחה, יש כאב, ויש עניינים אישיים שאיש מאיתנו לא היה רוצה לנהל בפרהסיה.
אני זוכר מקרה קטן ולא דרמטי שנחרת בי דווקא בגלל שהוא כל כך יום יומי. הגיעה אליי הודעה על מישהו מוכר, עם „פרטים” וסימן קריאה, וכמעט העברתי אותה הלאה לחבר, סתם כי זה היה מעניין. האצבע כבר ריחפה מעל הכפתור. ואז משהו עצר אותי, ובדקתי — והתברר שכל הסיפור היה שגוי מהיסוד. אדם אמיתי, עם משפחה אמיתית, היה יכול להיפגע כי לי היה מעניין לשתף. הרגע הקטן הזה לימד אותי כמה קלה הדרך בין „רק מעביר הלאה” לבין „שותף להפצת נזק”.
מה שמדאיג הוא כמה המנגנון הזה עובד עלינו בלי ששמנו לב. שמועה מרעישה נכנסת, ומיד עולה בנו דחף לספר אותה הלאה — כי היא מרגשת, כי היא נותנת לנו לרגע תחושה שאנחנו „בפנים”, יודעים משהו שאחרים לא. הדחף הזה חזק, אבל הוא בדיוק מה שצריך ללמוד לזהות ולעצור. כי ברגע שאנחנו משתפים, אנחנו כבר לא צופים בשריפה, אנחנו מוסיפים עצים.
ויש כאן גם שאלה של דוגמה אישית. הילדים שלנו רואים אותנו מעבירים הלאה כל דבר שקופץ, בלי לבדוק, ולומדים בלי מילים שכך מתנהגים ברשת. אם אנחנו רוצים דור שיודע לעצור לפני „שלח”, אנחנו צריכים להיות הראשונים שעוצרים. הריסון שלנו הוא לא רק הגנה על מישהו רחוק — הוא שיעור חי לילדים שיושבים לידנו.
וזה לא דורש מאיתנו להיות שוטרים של הרשת או להטיף לכל מי שמשתף. זה דורש רק דבר אחד: לשמור על עצמנו נקיים מהמנגנון הזה. כל אחד שבולם את השמועה אצלו מוריד עוד קצת מהרעש הכללי, ומחזיר עוד טיפה של אנושיות למקום שכל כך צמא לה.
בפעם הבאה שאתם נתקלים בשמועה כזאת, או בפיתוי להגיב בציניות על החיים של מישהו אחר — תנשמו. תסתכלו על כפתור השלח, ותזכרו: לפעמים, המעשה הכי אחראי והכי אנושי שאפשר לעשות הוא פשוט לא ללחוץ.