דקה אחת בלבד הספיקה למבזקים ולעדכונים לקפוץ במהירות מסחררת: „ארבעה בניינים קרסו מפגיעת טיל”; „הוכרז אירוע רב נפגעים, מסוקים הוקפצו”; „אירוע בסדר גודל ענק, יש אנשים שלא יצרנו איתם קשר ואנחנו מודאגים”. אלו ציטוטים אמיתיים מהעדכונים הראשונים ברשתות ובגופי התקשורת, מאירוע נפילת טיל.
פחות משלוש שעות הספיקו כדי להבין שאין קריסת בניינים, אין הרוגים ואין לכודים. נכון, האירוע היה קשה, אבל הבהלה התקשורתית סביבו עשתה את השעות הראשונות שלו קשות פי כמה. והאירוע הזה אינו חריג. הוא קורה כמעט בכל אירוע ביטחוני מתגלגל, ובזמן מלחמה הכרוניקה הזאת מתרחשת על בסיס יומי, אם לא שעתי.
„עדכונים בזמן אמת” הם לא באמת חדשות
ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לצרוך את מה שמתייגים לנו ללא הרף כ„חדשות”. כי חדשות זה חשוב, כמובן. אבל האמת היא שה„עדכונים בזמן אמת” האלה, ולא משנה של איזו מערכת, למעשה אינם חדשות. הם בעצם מידע לא מסונן, שעובר מהר יותר מהמציאות בשטח, ולכן חלקים ממנו בהכרח אינם נכונים. השאלה היא תמיד: כמה אחוזים ממה שעובר שם יתברר בהמשך כלא נכון? לא כי מישהו משקר, אלא פשוט כי כשצריך לדווח הכי מהר ובכל מחיר, מדווחים את מה שיודעים. ובהתחלה, ולפעמים אפילו בסוף, לא יודעים מספיק.
ולכל חגיגת העדכונים המהירים הזאת יש מחיר, יקר יותר מכסף. מדובר בלחץ שלנו, בחוסן הנפשי שלנו שנפגע, ובמעגל רחב יותר, גם בחוסן הלאומי. אחד המחוללים הרציניים של הלחץ בזמן מלחמה הוא צריכת חדשות מופרזת.
„להאזין פחות לרדיו”
אחרי אחת המלחמות, שאלה מגישה ביומן הצהריים פרופסור מכובד לפסיכולוגיה שראיינה: „בתור פרופסור לפסיכולוגיה, מה תמליץ לאזרחי ישראל, הנתונים בתקופה כל כך קשה, לעשות נוכח המצב?”. היא לא ידעה שהיא יורה לעצמה ברגל, כי הפרופסור ענה מיד: „להאזין פחות לרדיו”.
ההיצמדות לחדשות ולאקטואליה מעניקה לנו תחושה כאילו אנחנו שולטים במצב, אבל זה כלל אינו נכון. אנחנו לא שולטים במצב הכללי — מי יתקוף, איפה וכמה. על מה אנחנו כן שולטים, וחשוב שנשלוט? על מצב הרוח שלנו, על היחס שלנו לסובבים אותנו, על החוסן הנפשי שלנו ושל המעגלים שמושפעים מאיתנו. קליטת עדכונים מסביב לשעון פוגעת בדיוק במטרות האלה. אנחנו מכירים את זה על עצמנו, עוד לפני המחקרים הרבים שנעשו בנושא.
כמה עדכונים ביום מספיקים
ושלא תבינו לא נכון: צריכת תקשורת היא דבר חשוב מאוד, במיוחד בזמן מלחמה. ברור שכולנו יחד נתונים בצרה, והלכידות שלנו תיפגע אם כל אחד יהיה לנפשו ולא נתעדכן על אירועי השעה והעם. אבל כדי למלא את החובה הזאת מספיקים כמה עדכונים קצרים ביום, רצוי שפויים ונטולי סטרס כמה שאפשר, ולא זוללי כמות אדירה של זמן.
וכדאי לזכור: הילדים שלנו נמצאים באותו חדר. הם קולטים את המתח שלנו, שומעים את המבזקים ברקע, ומושפעים ישירות מהאווירה שאנחנו יוצרים בבית. הורה שנצמד למסך ובולע כל עדכון משדר, בלי מילים, שהעולם מסוכן ובלתי צפוי ושאין רגע לנשום. הורה שבוחר מינון מדוד של חדשות משדר משהו אחר לגמרי: שאפשר להיות מעורבים, אכפתיים ומעודכנים, ועדיין לשמור על רוגע ועל חיים.
למה סיכום מאוחר שווה יותר ממאה מבזקים
יש כאן היגיון פשוט שקל לשכוח ברגע האמת. בשעה הראשונה של אירוע מתגלגל, איש עדיין לא יודע את התמונה המלאה, וכל דיווח הוא ניחוש מושכל במקרה הטוב. דווקא הסיכום שמגיע כמה שעות מאוחר יותר, אחרי שהאבק שקע, הוא זה שקרוב באמת למציאות. כלומר, מי שנצמד למסך מהרגע הראשון משלם במתח ובבהלה, ובתמורה מקבל בעיקר מידע שגוי שיתוקן בהמשך. ומי שממתין לעדכון מרוכז אחד מקבל את אותה ידיעה, מדויקת יותר, ובלי כל הסחיטה הרגשית שבדרך.
מהזווית הזאת, ההמתנה היא לא אדישות אלא תבונה. אפשר להגדיר לעצמנו כמה נקודות עדכון קבועות ביום, ולשמור על עצמנו בין לבין. ואם באמת יקרה משהו דחוף שחייבים לדעת עליו מיד, כבר נשמע עליו, כי דברים באמת חשובים מגיעים אלינו ממילא. את שאר הרעש, את הפרשנויות והשמועות, אנחנו יכולים בשקט לוותר עליו. ולא, זה לא הופך אותנו לאזרחים פחות מעורבים או פחות אכפתיים. להפך. אדם רגוע, מיושב וצלול חושב טוב יותר, עוזר טוב יותר, ונוכח טוב יותר עבור המשפחה והסביבה שלו, מאשר אדם שרוט ומותש מעודכן לשנייה האחרונה. החוסן שלנו הוא לא מותרות בזמן מלחמה, הוא בדיוק מה שהמעגלים סביבנו נשענים עליו.
ויש כאן עוד רובד ששווה לומר בגלוי. חלק מהמשיכה לעדכונים המהירים היא לא באמת הצורך לדעת, אלא הצורך להרגיש שאנחנו עושים משהו. כשמשהו קשה קורה ואנחנו חסרי אונים, הלחיצה על „רענן” נותנת אשליה של שליטה, כאילו עצם הידיעה תשנה את המציאות. אבל היא לא. היא רק מגבירה את הדריכות בלי להוסיף לנו שום כוח לפעול. דווקא ההכרה בזה משחררת — ברגע שמבינים שהרענון לא עוזר לאיש, קל הרבה יותר להניח את המכשיר.
אז שווה לעצור ולבדוק את המינון. לא להתנתק, אלא לבחור: כמה פעמים ביום, מאיזה מקור, וכמה זמן. אחרי מחיקת אפליקציות העדכונים והורדת המינון של צריכת החדשות, מתפנה הרבה מאוד זמן, ומשתחרר משהו בנפש — לטובת כל מי ומה שחשוב לנו באמת. אפשר להישאר מחוברים למציאות בלי לתת לה לזלול אותנו מבפנים. בזמן מלחמה, כשכל כך הרבה דברים נמצאים מחוץ לשליטתנו, השליטה על המינון של החדשות שאנחנו מכניסים הביתה היא אחד הדברים הבודדים שכן תלויים בנו. וזו בדיוק הסיבה ששווה לקחת אותה ברצינות, בשבילנו ובשביל כל מי שנשען עלינו.