יש פה מורים בקהל? כן, אתם. אלה שנמצאים עכשיו בעיצומו של החופש הגדול, אבל בפועל הראש כבר מתחיל לעבוד: על סידורי ההושבה, על הילד ההוא שקצת דאגתם לו בשנה שעברה, ועל הקירות של הכיתה שכבר מזמן מבקשים צבע חדש. הקייטנות נגמרות, שנת הלימודים עדיין רחוקה קצת, ובלב כבר מתחיל להתנגן אותו קול פנימי שמזכיר: שנה חדשה עומדת בפתח.
רגע לפני שאתם פותחים מחברת, רושמים מטרות או מתכננים את ישיבת הצוות הראשונה, אני רוצה להציע לכם כלי אחד. פשוט, אבל משמעותי כל כך, שהוא יכול לשנות את הדרך שבה תפתחו את השנה הבאה.
יצא לכם להיתקל בתלמידות שלכם משתתפות באתגר רשת שגרם לכם להרים גבה? צפיתם פעם בסטורי של תלמיד ותהיתם על מה ולמה, איך טרנד שנראה לכם רדוד לגמרי הופך לשיחת היום בכיתה? בין אם מדובר באתגר ריקוד חסר משמעות, בשיר לא צנוע שמתנגן ברקע, או בסרטון ויראלי שיש בו התנהגות לא מכבדת, הקול הזה חוזר אצלנו שוב ושוב: "זה באמת מה שמעניין את הנוער שלנו? זה מה שעושה להם את זה?"
איך נוצרת ומשתנה נורמה בקבוצה
ומעל הכול מרחפת השאלה: איך אני, כאיש חינוך, מגיב לזה? איך אני בכלל מנסה לשנות את הנורמה הזאת? איך אפשר לגבור על כוכבי רשת עם מיליוני צפיות, שמשתלטים על כל חלקה טובה?
קודם כל, בואו נבין איך נורמה נבנית
אם אנחנו רוצים לשנות את הנורמה בכיתה, כדאי שנבין קודם איך נורמה בכלל מתפתחת ומשתנה. הנה תמונה מוכרת: כל המורים יושבים בחדר המורים בהפסקה עם הקפה, ופתאום נשמע הצלצול. מי קובע תוך כמה זמן המורים יקומו ויצאו לכיתות? האם כולם יתארגנו תוך שניות, או ימשיכו לשבת עוד חמש דקות בנחת?
התשובה היא: המורים עצמם. וגם אם המנהלת תיכנס ותכריז "קדימה, נגמרה ההפסקה, לכיתות!", אולי באותו רגע כולם יקומו, אבל בהפסקה הבאה, כשהיא כבר לא תהיה שם, המצב יחזור לקדמותו. מה שבאמת משנה נורמה הוא לא ההוראה מלמעלה, אלא האנשים בתוך הקבוצה. אם מורה אחד או שניים יתחילו להתארגן ברגע שהם שומעים את הצלצול, ההרגל הזה יחלחל לאט לאט. בהתחלה זה יהיה מוזר, אחר כך לגיטימי, אחר כך מקובל, ובסוף מובן מאליו.
הובלת דיון בכיתה על טרנדים
וכאן טמונה התובנה החשובה ביותר עבורנו כמורים: לא אנחנו נשנה את הנורמה, כי אנחנו לא חלק ממנה. הנורמה של התלמידים משתנה על ידי קבוצת השווים שלהם. שינוי אמיתי לא מגיע מבחוץ, הוא לא קורה כשמבוגר אומר לילדים מה לחשוב. הוא מתחיל מבפנים.
אז מה כן עושים?
הנה מה שאני מציע לכם לשנה הקרובה. קחו טרנד אחד שנמצא בלב השיח. במקום לבטל אותו מכל וכל, פִּתחו אותו לדיון. כתבו את שם הטרנד על הלוח. השמיעו את השיר, גם אם קשה לכם לשמוע אותו. ואז תשאלו. באמת. לא מתוך שיפוטיות, אלא מתוך סקרנות, וזה ההבדל הכי חשוב: "מה אתם חושבים על הטרנד הזה? מה הוא גורם לכם להרגיש? מה לדעתכם גורם לכל כך הרבה בני נוער להשתתף בו?"
אל תחששו לשאול את "השאלות האסורות". וזה בסדר גמור שהרבה תלמידים יגידו שזה אחלה ושהם לא מבינים מה הבעיה. אל תתפרצו, אל תקומו על הרגליים האחוריות. הנהנו, חייכו, וקבלו את מה שהם אומרים. עצם זה שהתלמידים יוצאים מלהיות בתוך המדיה אל לדבר על המדיה, זה כבר כלי יקר ערך שאתם מעניקים להם: חשיבה רפלקטיבית על השימוש שלהם.
ואז, ככל שתשאלו את השאלות הנכונות, יהיו תלמיד או שניים שיגידו גם דברים שמראים את הצד הפחות מחמיא של הטרנד. משם זה מתחיל לחלחל. מספיק שתלמיד אחד יאמר כבדרך אגב: "מצד שני, אני חושב שזה קצת משפיל, ולא בטוח כמה זה כיף למי שעושים לו את זה", ובאותו רגע משהו מתחיל לזוז.
דוגמה אישית וסבלנות בתהליך השינוי
אני זוכר מורה אחת שסיפרה לי שניסתה את זה עם שיר שכל הכיתה זמזמה באותו שבוע. במקום להחרים, היא כתבה את שם השיר על הלוח ושאלה בכנות מה מוצא חן בעיניהם. בהתחלה כולם צחקו והגנו עליו, אבל אחרי כמה דקות של שיחה אמיתית, אחת התלמידות אמרה שהמילים בעצם די מעליבות בנות. זה הספיק. בשבוע שאחרי כבר פחות שמעו את השיר במסדרון, לא כי מישהו אסר אותו, אלא כי הדיון עשה את שלו.
יש כאן עוד נקודה חשובה שקל לפספס: בזמן הדיון הזה, אתם עצמכם משמשים מודל. כשתלמיד רואה מורה שמסוגל לשמוע שיר שהוא לא אוהב, לשאול עליו שאלות ולא להתפרץ, הוא לומד משהו על איך מתמודדים עם דעה שונה בכלל. אתם לא רק מדברים על טרנד מסוים, אתם מלמדים איך חושבים על מדיה בצורה בוגרת. וזה שיעור שיישאר איתם הרבה אחרי שהטרנד הספציפי הזה יישכח.
אז אל תצפו לשינוי מיידי, ואל תיבהלו אם בפעם הראשונה זה מרגיש שלא זז כלום. נורמה נבנתה במשך זמן, והיא גם משתנה במשך זמן. הכוח שלכם הוא לא בלכפות, אלא בלפתוח את הדלת לשיחה, שוב ושוב, בסבלנות. הזרעים שאתם זורעים היום ינבטו בהמשך, ולפעמים דווקא אצל התלמיד שהכי הגן על הטרנד בהתחלה.
זה לא קסם, וזה לא קורה ביום אחד. אבל דווקא בגלל שהשינוי מגיע מהם ולא מאיתנו, יש לו סיכוי אמיתי להחזיק מעמד גם כשאנחנו לא בחדר. וזה, בסופו של דבר, שווה הרבה יותר מכל טרנד שנצליח לכבות בכוח.