נקודת המוצא בחינוך היא אמון, ולענייננו אמון ברצונו של הילד להיות ילד טוב ולגדול להיות אדם טוב ואמון בכך שהילד לא רוצה להזיק לעצמו או לעשות לנו דווקא.

נתינת אמון זוהי עבודה תמידית ומתמשכת שעלינו כהורים לעשות עם עצמנו תדיר.

כאשר להורים יש אמון בילד זה מאפשר לו עצמו לתת אמון בהוריו, הוא יודע שאתם בצד שלו, הוא יודע שאתם רוצים בטובתו, ועכשיו אפשר לצאת לעבוד…

“אבל הסברנו לה הכל ולמרות שהיא בכללי ילדה מאד טובה ולמרות שהיא ילדה חכמה היא עדיין רוצה סמארטפון!”

תשאלו ובצדק “אז איפה פה הרצון שלה להיות אדם טוב? איפה האמון בנו שאנו יודעים מה טוב בשבילה? למה היא לא משחררת?!”. שאלה טובה.

חשוב להבין שילדינו מבינים היטב את כללי המשחק.

החלטתם שאתם ‘בשום אופן לא מסכימים לכך’ והיא עדיין מתעקשת, אולי כדאי לבדוק עם עצמכם- מה הדוגמא האישית שאנחנו נותנים לבתנו?

האם אתם מנהלים את חייכם באופן שבו אתם דורשים מילדיכם לנהל את חייהם?

זוהי שאלה הדורשת המון כנות אבל חשוב לזכור שילדינו קולטים גם את הזיופים העדינים ביותר

ולפני שאנו באים אליהם בטענות שהם לא ‘מסכימים’ להתחנך כדאי להכיר להם תודה על המתנה שהם נתנו לנו בדמות מראה המשקפת לנו בצורה עדינה ומדויקת את המקומות בהם אנו צריכים להשתפר בעצמנו.

הילדים בטבעם רוצים ללכת בעקבות מה שהם מזהים אצל ההורים

עליכם לשאול את עצמכם- מה הילדה האהובה שלנו מזהה בנו?

וזכרו, את הבת שלכם לא מעניין הבדלים בין מבוגרים לילדים ביכולת סינון תכנים, מעניין אותה איפה הלב שלכם באמת נמצא.

גם אם היא לא יודעת להסביר לכם את זה..

עכשיו, עליכם לנשום עמוק ולשמוח.

נכון שבשעת ויכוח הרוחות סוערות וישנה מועקה בלב אך עלינו ללמוד להסתכל על הדברים מלמעלה.

כל קונפליקט עם ילדינו האהובים הוא בעצם הזדמנות עבורנו לגדול ולהיות הורים קצת יותר טובים..

ובמקרה שלנו בואו נתבונן- מה באמת הילדה רוצה? בשאלתכם תיארתם שלושה רצונות: רצון לסמארטפון, עניין בצילום, רצון להיות בלוגרית, בואו ננסה להעמיק:

רצון לסמארטפון- הילדה רוצה סמארטפון, ואני שואל את עצמי- לחברות שלה יש סמארטפון?
לאחיותיה הגדולות יש?
אולי הסמארטפון מבטא עבורה ביטוי לעצמאות: אני יכולה לבטא את עצמי ולהתנהל מול הסביבה החיצונית בלי תלות בטלפון של אמא?
אולי זה סימן לבגרות: סומכים עליי ונותנים לי מכשיר של גדולים?
אולי סימן למקובלות חברתית: אני אהיה הראשונה או לפחות לא האחרונה בכיתה עם מכשיר כזה?

איני מכיר את בתכם ולכן אין כאן תשובה מוחלטת אלא רק שאלה- איזה צורך רגשי ימלא הסמארטפון בחייה?

רצון להיות בלוגרית- מהיכן הגיע רצון זה? מיהם המודלים לחיקוי של הילדה? כמו איזה בלוגרית שהיא מכירה מהרשת היא רוצה להיות? מהם עולמות התוכן מהם נבנה ומתעצב עולמה התרבותי של בתכם?

האם היא מבינה את המשמעות של להיות בלוגרית- איבוד האנונימיות, חשיפה לביקורת וללגלוג, טשטוש הגבולות בין עולמה הפנימי והעולם שבחוץ? האם היא רוצה להיות מפורסמת? לקבל הכרה חברתית?

העניין בצילום- תחביבים זהו עניין בריא ורצוי, הם מפתחים את כוחות ומיומנויות הילד, מרחיבים את אופקיו ועוזרים לו לעמוד ולברר את אופיו ואישיותו, וכאן אולי כדאי לחשוב יחד עם בתכם, איך אפשר לפתח תחביב זה?

מה יש בסמארטפון אישי שאין במצלמה או במכשיר של ההורים?

השאלות שמנינו אינן הכוונה לביצוע חקירת שב”כ.

אם אנחנו רוצים שהבת שלנו תבין אותנו אז בשביל זה אנחנו חייבים קודם כל להבין אותה, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי הקשבה, נתינת מקום אמתי לתחושות ולרצונות שלה, בלי שיפוטיות ובלי התנשאות.

רק כאשר הבת שלנו תרגיש מובנת, תרגיש שיש לה אצלנו מקום בטוח בעולם, היא תוכל לראות בנו שותפים למסע חייה ולא אבני נגף שצריך להתגבר עליהם.

בדרך זו ישמר בינינו לביתנו ערוץ תקשורת פתוח, היא תראה בנו סמכות אמתית ותוכל לחיות בשלום עם הסירוב לקנות לה סמארטפון גם אם היא לא הבינה עד הסוף מה כל כך נורא בזה.

כמובן שאלו ראשי פרקים שנכתבו בקיצור רב, הדורשים העמקה ובירור, הן בירור תמידי ביניכם ובין עצמכם והן התייעצות עם איש מקצוע בעת הצורך.

בהצלחה רבה!

שלום רב,

ראשית אדגיש שהתשובה מתייחסת רק לעצם ההתמודדות עם הקונפליקט מול הילד. ענין ההתייחסות למדיניות הצפייה וכיצד ניתן להגן על הילד מפני חשיפה לתכנים שליליים הוא נושא נפרד.

הייתי רוצה להתחיל דווקא במה לא לעשות. לא “להפליל” אותו. לא לעמת אותו עם הממצאים או להטיח בפניו את העובדות כפי שאתם רואים אותן.
לא ליצור אצלו תחושת אשמה או בושה. תפקידנו כהורים הוא לא לחשוף את האמת. תפקידנו הוא לגדל ילדים שמחים, בריאים בגופם ויותר מכך בנפשם, ילדים אשר מאמינים בעצמם וביכולת שלהם לגדול ולצמוח, גם מתוך נפילה. לילדים כאלה, יש סיכוי טוב לגדול להיות מבוגרים, בני זוג והורים המיטיבים ומעצימים את זולתם.

כיצד נעשה זאת

אחד הנתיבים המשמעותיים ביותר ביחסי הורים וילדים הוא האמון שאנו רוחשים לילדנו.
אם דיברנו כאן בעבר על היכולת של הילד לסמוך עלינו כהורים, כעת אני רוצה לחזק את היכולת שלנו כהורים לסמוך על הילדים שלנו. להאמין להם ובהם. זה אומר, שעלינו להחזיק בתפיסתנו ובגישתנו אל הילדים את התפיסה המורכבת שגם אם הילד שגה, ואפילו אם לא סיפר לנו על כך, ואפילו סיפר לנו סיפור אחר, אנחנו מאמינים לו. לא מכיוון שאנחנו תמימים ומקבלים כל דבר שהוא אומר לנו, אלא מכיוון שהשאלה היא לא שאלה של אמת וצדק אלא של תפקיד. באיזה תפקיד הילד שלנו צריך אותנו.

כאמור, כהורים, הילדים שלנו צריכים אותנו מעצימים ומדגישים את נקודות האור שבהם. לכן המסר החד משמעי שלנו לילד הוא: אנחנו סומכים עליך, אנחנו מאמינים לך ומאמינים בך.

זאת לדעת, הילד יודע בדיוק מה עשה והאם המעשה רצוי בעיני הוריו. בין אם הוא לקח בלי רשות ממתק שאסור לו לקחת, או ראה סרטון שאינו מתאים. החלחול של המסר ההורי המאמין לו, מחדד אצלו את הפער בין המעשה שעשה ובין האופן שבו הוא עצמו נתפס על ידי ההורה. את הפער הזה הוא ישאף להשלים. באופן טבעי הוא רוצה להשתייך אל ההורים, אל המשפחה ואל הצד הטוב, הנכון והבריא של החיים. לכן, השלמת הפער נותנת לו הן תחושת סיפוק עצמי והן תחושת שייכות.
שכן, אם ההורים שלי רואים בי את מה שהם רואים ומאמינים בי, אני רוצה להצדיק את האמון שהם נותנים בי.

אז מה כן עושים

מבחינה מעשית, אפשר לגשת אל הנושא עם הילד בעקיפין ולדבר על כך שברשת האינטרנטית יש טוב ויש רע.
ולפעמים יש כאלה שנחשפים לתכנים לא ראויים, לפעמים במקרה ולפעמים מבחירה. הבחירה הזו היא שגויה. יכול להיות שהם מרגישים רע עם עצמם בגלל זה אבל עליהם לדעת שהשם אוהב אותם תמיד ומקבל אותם באהבה בדיוק כמו שאבא ואמא תמיד אוהבים אותם ומקבלים אותם.
יכול להיות שזה יוביל את הילד לשתף בכך שגם הוא שגה בבחירה שלו, ואז לשיחה על כך ומה ניתן לעשות עם זה. יכול להיות שהילד יבחר להשאיר את הדברים לעצמו, אבל אין ספק שהמסר יהדהד בתוכו. ואז, מה שיעשה איתו זו כבר הבחירה שלו. מה שחשוב זה שהוא מרגיש שאתם, בכל מקרה בצד שלו.

בהצלחה רבה