04.05.2025

שלום וברכה,
אני אמא לילדה בת 13. לפני כמה חודשים, לצערי הרב, הסכמתי לבתי להתקין אינסטגרם וטיקטוק. לא רציתי. התלבטי מאוד. ראיתי את כל האזהרות, שמעתי על כל הסכנות, והלב שלי אמר לי חזק לא לאפשר. אבל היא לחצה שוב ושוב, טוענת ש”לכולן יש”, ש”אני היחידה שאין לה”, שבבית הספר נשארת מחוץ לשיחות ולחוויות. בסופו של דבר נשברתי. היא לומדת בבית ספר דתי, אבל די פתוח ומכיל, ובאמת כל החברות שלה כבר מחוברות לעולם הזה.

מאז אותו רגע אני רואה שינוי. היא מבלה המון זמן מול המסך, בעיקר סביב האפליקציות. אני מרגישה שהיא מתרחקת ממני, כאילו נעלמת לתוך עולם זר, מחליקה לי בין האצבעות. קשה לי לראות את זה. יש בי תחושת חרטה גדולה – הלוואי ויכולתי למחוק לה את האפליקציות, לנתק אותה לגמרי מהעולם הזה. אבל אני מבינה שזה לא ריאלי. זה לא פשוט. אני לא רוצה להפוך להיות ה”שוטרת הרעה” שתוקעת לה החיים החברתיים, ובו את הזמן אני חוששת שהיא באמת נחשפת לתכנים מזיקים. מה אפשר לעשות?

תשובה

שלום אמא יקרה,
התחושות שאת מתארת ​​טבעיות מאוד. את לא לבד. הורים רבים מוצאים את עצמם באותה סיטואציה בדיוק. מצד אחד, הרצון להגן על הילדים מפני חשיפה מוקדמת לעולם מורכב ולעיתים מסוכן; מצד שני, הלחץ החברתי, הפחד שהם יהיו חריגים, והקושי מול ילד שמבקש שוב ושוב "להיות כמו כולם".

חשוב להבין: עצם זה שאת ערה למורכבות ושואלת את השאלות – זה כבר צעד גדול ומשמעותי. זה נראה שאת אמא שמעורבת, מתבוננת, דואגת ולא מקבלת דברים כמובן מאליהם.

אני מציע לך לפתוח שיחה אמיתית עם בתך. לא מתוך מקום של חקרה או שיפוט, אלא מתוך רצון כן להבין. ספרי לה שאת מרגישה לפעמים רחוקה ממנה, רוצה להיות חלק מהעולם שהיא בו. אפשר אפילו לבקש ממנה לערוך לך "סיור וירטואלי": שתראה את הפרופיל שלה, את החשבונות שהיא עוקבת אחריהם, את הסרטונים שהיא הכי אוהבת. עצם זה שתתענייני, תביני, ותתני מקום – ייצור ביניכן גשר חשוב.

בנוסף, שתפי אותה בתחושות שלך. אמרי לה שאת לא רוצה להרחיק או לאסור, אלא להגן. חשוב שהשיחה תהיה אמפתית: "אני לא באה ממקום של איסור, אלא מתוך אהבה ואכפתיות. אני דואגת לך". כשזה נאמר בכנות, הילד שומע אחרת.

כדי לשמור על האיזון, אפשר להגיע ביחד להספיק כמות ברורות. לדוגמה: זמן מוגבל בזמן מסוימות ביום, דיווח או שיתוף קצר אחד לכמה ימים על מה היא ראתה, או אפילו צפייה משותפת פעם בשבוע כדי לעבור יחד על התכנים. ההסכמות צריכות להיות הדדיות – לא רק הוראה מלמעלה, אלא תהליך משותף שמאפשר לה להרגיש שהיא שותפה בקבלת ההחלטות.

חשוב גם לדבר על הסכנות. לא בהטפות מוסר אלא מתוך שיח פתוח: מה עושים כשנתקלים בתוכן פוגעני? איך מתמודדים עם פניות לא רצויות? מה ההבדל בין מציאות מה שרואים ברשתות? כאשר הילד שומע את זה לא כ”עוד הרצאה”, אלא כחלק משיחה חיה עם אמא שלו – זה נחקק אחרת.

ובמקביל, חפשי גם את החיובי. יש תכנים טובים, השראתיים, מעשיים. אם תצליחי למצוא אותם ביחד, זה יראה לה שהמסך לא חייב להיות מלחמה ביניכן, אלא אפילו מקום של חיבור.

למעשה, איננה רק לצמצם את הזמן באפליקציות, אלא לבנות מערכת יחסים שבה בתך יודעת שאת הכתובת שלה. יכולה לשתף, לבקש עצה, ולהרגיש שיש לה עוגן יציב בתוך ים הרשתות. זה יקטין את תחושת החרדה שלך ויחזק את הקשר ביניכן לאורך זמן.

זכרי – את לא יכולה ולא צריכה לשלוט בכל מה שהיא רואה. אבל את כן יכולה לבנות שיח שמבוסס על אמון, גבולות ברורים, ונוכחות הורית. זה מה שיאפשר לבתך לגדול בעולם הדיגיטלי מתוך חוזק ולא מתוך חולשה.

>>>>>

ארגון "לוקחים אחריות" הוא ארגון חברתי-חינוכי הפועל בישראל לקידום שימוש אחראי, מאוזן ומצמיח ברשת ובמדיה הדיגיטלית. הארגון הוקם מתוך הבנה כי בעידן הנוכחי, שבו המסכים והמדיות החברתיות מהווים חלק מרכזי מחיי הילדים, הנוער והמבוגרים, יש חשיבות עצומה ליצירת תשתית חינוכית וקהילתית שתאפשר לאדם להיות בעל שליטה ובחירה נכונה בהתנהלותו בעולם הדיגיטלי.

העמותה מפתחת תוכניות חינוכיות פורצות דרך הפועלות בבתי ספר, במסגרות קהילתיות ובקרב הורים ומורים מכל קצוות הקשת הישראלית באמצעות סדנאות, הרצאות, קורסים ותוכניות ליווי מקצועיות.

הארגון מצייד הורים, מורים ותלמידים בכלים מעשיים לניהול זמן מסך, להתמודדות עם תכנים מזיקים, ולבניית זהות דיגיטלית בריאה. התוכניות מבוססות על ידע מחקרי עדכני, בשילוב גישה ערכית שעוזרת לכל אדם לשאוף ולצמוח מבחינה אישית וחברתית.

בנוסף, לוקחים אחריות משתפת פעולה עם עוד הרבה גורמים נוספים- משרדי ממשלה, מועצות מקומיות, עמותות וגופים ציבוריים נוספים, במטרה לקדם רגולציה, להעלות מודעות ציבורית וליצור שינוי מערכתי רחב. הארגון מאמין כי האחריות אינה מוטלת רק על האדם הפרטי, אלא היא משותפת למשפחה, לקהילה ולחברה כולה.

באמצעות פעילות אינטנסיבית, עקבית ומבוססת ערכים, לוקחים אחריות שואפת להעניק לדור הצעיר ולחברה הישראלית כולה את הכוח להשתמש במדיה לא רק ככלי לצריכה ובידור ואסקפיזם, אלא כמנוף להתפתחות, לחוסן אישי ובניית אישיות חזקה ובריאה.