יום עבודה ארוך, הרבה עומס, המון דברים לעשות..
אבל הילד – שוב רובץ שעות על הספה, העיניים נעוצות במסך.
השקע בספה נשאר כבר מאתמול, והיום – הוא רק נהיה עמוק יותר.
כל פעם זה מפתיע מחדש- 

"כמה זמן ברצף אפשר להיות בפלאפון?!"
"איזה בזבוז זמן!"
"מה יהיה??"

אנחנו מעיפים אליו מבט לא מרוצה,
במקרה הטוב פולטים נזיפה קולנית,
ובמקרה הפחות טוב- פותחים בהרצאת מוסר.

למה?

"כי אני ההורה – אני חייב להתייחס! אני חייב לומר לילד מה אני חושב!" 

"אחרת איך הוא ידע? איך הוא יהיה מחונך?"

בואו נציף שאלה היפותטית לאוויר:

מה יקרה אם לא נגיב בכלל?
האם הילד לא ידע מה אנחנו חושבים? ילד שמתחנך תחת ידינו כבר 10 שנים – האם הוא לא יודע מה אנחנו חושבים על מה שהוא עושה?

הוא יודע. טוב מאוד.

יש גילאים שעוד צריך ללמד את הילדים את הטוב והרע הבסיסי,
אבל מגיל מסוים – הילד יודע לבד. בטח אם הוא כבר מתבגר.

הילדים לפעמים קצת חורגים מהגבולות כי הם מחפשים את היחס שלנו.
לפעמים הם מחפשים את עצמם ורוצים להרגיש עצמאיים,
ובודקים אותנו כדי להיות בטוחים שאנחנו אוהבים אותם – לא משנה מה!

הערות שיפוטיות בדרך כלל רק גורמות לילד להיסגר בפנינו יותר! הוא מרגיש שאנחנו לא באמת יכולים להבין אותו ואת עולם המסך שלו. שאנחנו לא מקבלים אותו, אנחנו מזלזלים בו.

"אז מה אפשר לעשות? לא להגיד כלום?"

אני רוצה לתת לכם כלי, שהוא המפתח לשער הכניסה לעולם של הילד.
למדתי אותו מפרופסור חיים עומר, מפתח גישת הסמכות החדשה:

לכלי קוראים: התעניינות.

תחשבו על זה, כשהילד חוזר מטיול שנתי, אנחנו מתעניינים כל כך הרבה:

"איפה ישנת, מה אכלת, איפה טיילתם, איך הרגשת וכו'"

וכך, בעקיפין, הילד מרגיש בתוך תוכו, 

שההורה כמו 'נמצא' איתו בטיול – מרחוק. ההורה נוכח.

אם נסתכל גם על עולם המסך של הילד כחוויה שהוא חווה, ונתעניין בו –

הילד ירגיש את הנוכחות ההורית שלנו גם שם.

אז בתור התחלה, איך נשמעת התעניינות?

(לא בשיפוטיות, התעניינות תמימה):

מה אתה אוהב לשחק בפלאפון?

וואוו, איזה יופי, אפשר לראות קצת?

אולי אפילו תלמד אותי איך משחקים!

איזו דמות בחרת לשחק איתה?

מעניין, למה דווקא את הדמות הזאת? מה אתה אוהב בה?

ככל שנהיה נוכחים יותר בעולם המסך של הילד

וככל שהילד ירגיש נוח יותר עם הנוכחות שלנו בעולם שלו – 

נוכל להתחיל תהליכים בריאים ויעילים של הצבת גבולות,

ולהוות דמות חינוכית משמעותית במרחב המסך של הילד.

יש עוד הרבה לאן להתקדם, האמון נבנה לאט לאט, וכך גם הגשר בין ההורה לילד.

אז בואו נתחיל!