"הילד שלי הרבה במסך, ואני לא יודע מה הוא עושה שם. אני ממש רוצה לדעת – לטובתו! איך אני יכול להתעניין בילד שלי באמת, ולגרום לו לשתף אותי, בלי שהוא ירגיש שאני מנסה לבדוק אותו?"

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מול הילד, שואלים "מה אתה עושה שם?", ומקבלים "עזוב אותי, אבא", "זה לא עניינך, אמא"? אתם רק רוצים לדעת. לא לבדוק אותו, לא לשפוט אותו – אלא באמת לדעת מה קורה בעולמו. ובכל זאת, כל ניסיון לברר נדחה בכתף קרה או במבט מתריס.

זה קורה כי הילדים שלנו רגילים הרבה פעמים לקבל ממנו שדרים שיפוטיים, וכשאנחנו מתעניינים ושואלים אותם הם מרגישים שאנחנו חוקרים אותם כדי לומר להם בסוף מה אנחנו חושבים על מה שהם עושים. כמובן, אנחנו צריכים לחנך אותם. אבל גם אם הכוונה שלנו טהורה, כל שאלה ישירה עלולה להפעיל את מנגנוני ההגנה שלהם. הם לא רוצים להרגיש נבחנים, לא רוצים להרגיש תחת פיקוח. אז איך אפשר לדעת, מבלי לשאול אותם ישירות?

הכלי הסודי שיכול לשמש אתכם במקרים כאלה הוא "שיתוף עוקף הגנות". במקום לשאול אותם שאלות ישירות על מה שהם עושים ברשת, אנחנו מתחילים לשתף בעצמנו. לא בצורה מאולצת, לא כדי להיראות כאילו "אנחנו עושים את זה בכוונה" – אלא בשיחות טבעיות שקורות 'לידם'. לפעמים זה אפילו לא איתם ישירות, אלא בינינו, ההורים.

תארו לעצמכם רגע כזה: אתם יושבים בסלון, הילד לידכם, ואתם מספרים לבן או בת הזוג:

"אתמול נכנסתי לאתר חדשות, פתאום קפצה לי תמונה מזעזעת. ישר סגרתי הכל. אני צריכה לראות מה אני עושה עם זה".

או: "הייתה לי התלבטות בקבוצת ווטסאפ של ההורים בבית הספר. מישהו כתב משהו שלא אהבתי, והרגשתי שאני לא יודע אם להגיב או לא".

הילד שלכם שומע אתכם, שוב ושוב, והוא קולט לאט לאט את האווירה. הבית הוא מקום שבו השיתוף הוא טבעי, יש שיח פתוח, אפשר לדבר על האתגרים האלה – בלי בושה ובלי שיפוטיות. אתם לא מנסים להסתיר את זה שגם אתם מתמודדים עם הרשת, שגם לכם יש רגעים של בלבול, טעויות או שאלות שאין להן תשובה, וגם הילדים לומדים שזה בסדר לטעות, והתגובה לטעויות היא מכילה ולא שיפוטית.

מעבר לזה, אתם שולחים מסר סמוי: "הרשת היא מקום מורכב, לא רק עבורם. גם אבא ואמא מתמודדים עם השאלות האלה. זה לא משהו שקשור רק אליהם, זה משהו שכולנו חווים יחד".

כשהשיח הזה נבנה, ההגנות שלהם יורדות מעצמן. הם מתחילים להבין שההורים שלהם לא שופטים, אלא פשוט מתעניינים. הם קולטים שיש כאן הזמנה פתוחה לספר ולשתף.

חשוב שזה יקרה בדרך אגב, בצורה טבעית וזורמת. וצריך גם לדעת לא לצפות לתגובה מיידית, לאט לאט הילדים ירגישו יותר בנוח, ההגנות ירדו, והם פתאום ישתפו מעצמם.

כי בסופו של דבר, הילדים לא מתנגדים לקשר. הם רוצים בו. אבל הם רוצים שהוא יהיה קשר בונה, קשר שמחזק אותם ומחבק אותם ולא מחליש ושופט אותם. כשהם רואים שהשיתוף שלכם בא מתוך פתיחות אמיתית, בלי רצון "לדוג" מהם מידע, הם לומדים שזה בטוח גם עבורם.

אז התחילו לשתף. לא כטכניקה, אלא מתוך אמונה אמיתית ששיח משפחתי פתוח מאפשר לכולנו להיות אנשים שלמים יותר, גם בעולם דיגיטלי מלא אתגרים.