הורים
נורה אדומה: כך תדעו האם הילד שלכם מכור
הורים רבים שאלו אותנו – כיצד אדע
האם המתבגר שלי מכור?
איפה עובר הגבול בין שימוש מוגזם,
לבין כזה המצריך התערבות של איש מקצוע.
ביקשנו מד”ר יניב אפרתי, מרצה בכיר וחוקר
התנהגויות התמכרות באוניברסיטת בר אילן
וד”ר יעקב אופיר פסיכולוג קליני וחוקר דיכאון
ואובדנות ברשת בטכניון, לכתוב מה עושים עם
המתבגרים שנשאבים ברשת?
מתבגרים רבים מרגישים מכורים
לקניות ברשת ולמשחקי מחשב,
כך עולה ממחקר משותף חדש
של אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת דרום לונדון.
המילה “התמכרות” אולי אינה המדויקת ביותר לתיאור
תחושותיהם של המתבגרים שהשתתפו במחקר,
אבל היא אינה משנה את התמונה המדאיגה
העולה ממנו וממחקרים נוספים בעולם.
בני נוער רבים חווים בתקופה שאחרי הקורונה
רמות מצוקה חסרות תקדים. סגרים, בידודים,
ושאר המגבלות פגעו פגיעה אנושה ברווחתם
הנפשית והביאו לעלייה מטרידה בתחושות דיכאון והתנהגויות סיכון.
“התמכרות” למסכים בלשונם, או “השימוש הבעייתי במסכים”
בשפה מקצועית יותר, הם רק הסימפטום.
ממחקר שערכנו עם ד”ר חננאל רוזנברג
ורפאל טיקוצ’ינסקי עולה כי זמן המסך
של ילדים בגיל בית הספר היסודי זינק
בתקופת הקורונה בעשרות אחוזים וייתכן שגם הוא
תרם להתעצמות תחושות התלות וחוסר השליטה.
מבלי להסיר את האחריות ממערך
בריאות הנפש הממשלתי, מוטלת עלינו ההורים
משימה מסובכת ודחופה – להיות נוכחים עבורם,
פיזית ונפשית, בביצה הרגשית והחברתית בה הם מדשדשים.
חלק מבני הנוער מספרים שהם מרגישים כאילו הם רצים
במסלול מעגלי גדוש מהמורות ללא מוצא וללא תקווה.
הם משתפים בתחושות בדידות, תסכול ודחק ומרגישים שהם
לא עומדים בציפיות של ההורים, של החברה ואפילו שלהם עצמם.
ואז, במקום להתמודד עם התחושות הללו,
הם “בורחים” למסכים.
לרוב, עצם השימוש במסך הוא לא הבעיה,
אך כאשר השימוש בו חסר גבולות,
וכאשר צרכים פסיכולוגים עמוקים לא מקבלים מענה,
עלולה להיווצר תלוּת פסיכולוגית, קצת כמו בשימוש בסמים.
מה הן הנורות האדומות אליהן חשוב לשים לב,
או השאלות שעליהן צריך לתת את הדעת?
האם יש להם צורך פנימי עוצמתי שמושך אותם שוב ושוב אל המסכים?
מהתמודדות עם אתגרי חיים וקשיים (למשל קשיים לימודיים
או קשיים חברתיים)? האם זו הדרך שלהם לווסת תחושות
שליליות כמו דכדוך או כישלון?
של חוסר משמעות? האם השימוש במסך הוא הדרך שלו,
או שלה, להפיג תחושות ריקנות ולהרגיש חיוּת ועוררוּת?
הוריו ובני משפחתו? האם השימוש במסכים מבודד
אותו מאינטראקציות בין־אישיות חיוביות?
האם פתאום הוא הפסיק לעזור בבית? ואולי הכי חשוב,
האם זמן המסך בא על חשבון בילויים עם חברים?
באופן לא מבוקר על משחקי מחשב? האם הוא נגרר לאתגרים
מסוכנים ברשת? האם הוא יוצר התקשרויות לא מותאמות עם זרים?
האם (ועד כמה) הוא גולש באתרים פורנוגרפיים?
אם אחת או יותר מהנורות שתוארו למעלה נדלקו,
זה הזמן לעשות “פוס משחק”,
להבין שהילד שלנו נמצא במצוקה ולגייס את כל המשאבים
שברשותנו כדי לעזור לו לשקם את היחסים עם הסביבה
ואת תפקודו ביום־יום.
אם הנורות מסנוורות באדום, כדאי לשקול לפנות לעזרה מקצועית,
בייחוד במקרים בהם אתם חשים שהשימוש הבעייתי
במסכים מכסה על מצוקה רגשית או מהווה אפיק בריחה
נוח מהתמודדות עם אתגרים חברתיים ורגשיים.
לפני שניגשים להפחתת זמן המסך עצמו,
חשוב לטפל בבעיות עומק שמונחות בבסיס השימוש הבעייתי,
בהנחה שהן קיימות. כדי למקד את הבעיה הרגשית,
ואולי אפילו לתת לה שם, מומלץ להיוועץ באיש מקצוע
מתחום בריאות הנפש. זאת מפני שאופי הטיפול ב – “בעיות עומק”
משתנה בין ילד לילד ובין בעיה לבעיה. אם למשל,
מוקד הבעיה הוא במבנה האישיות או ביכולות הוויסות של הילד,
טיפול פסיכולוגי פרטני יכול להועיל. לעומת זאת,
אם מוקד הבעיה הוא סביבתי, יתכן שהדרכת הורים
או שינוי הרגלים פרקטיים יכולים להביא להטבה משמעותית.
אז מה ניתן לעשות בפועל על מנת להפחית
את השימוש הבעייתי במסכים?
1. תיווך הורי: בני אדם בכלל, וילדים בפרט,
מושפעים מאירועים טקסיים. לכן, אנו מציעים לקבוע “ישיבת עבודה”
משפחתית (אין צורך בחולצות מכופתרות ומצגת PowerPoint)
ולערוך דיון ביחד עם הילדים על יתרונות וחסרונות המסכים.
מומלץ שעמדת המוצא לדיון תהיה בגובה העיניים,
רָכּה ומורכבת (לא רק “מסכים זה רע”).
כהכנה לדיון, הדריכו את ילדיכם בגילים המתאימים
לאסוף מידע על הנושא באינטרנט (כן, כן, במסך)
ועודדו אותם להציג את הממצאים שלהם בישיבה
המשפחתית – קצת כמו מדענים קטנים.
לקראת תום הישיבה, נסו “לארוז” את השיקולים
שעלו בה ונסחו חוזה לשימוש מאוזן במסכים
שיכלול זמן מסך מוגדר מראש וטווח תכנים שכולל
גם משחקים וסרטים חינוכיים. (מסמך ‘משפחה מחוברת’
יכול לעזור בכך)
2. אכיפה: אבא לא שוטר ואמא היא לא מפקחת,
אבל את החוזה שניסחתם בסעיף הקודם עליכם
לאכוף למען שלום ילדיכם. כמובן שעדיף לעשות זאת ברוח טובה
תוך מתן שבחים וחיזוקים חיוביים אחרים (פרס על שימוש נאות
במסכים יכול להיות נסיעה משפחתית לקמפינג נטול מסכים)
אבל כאמור, האחריות על שלומו של הילד מוטלת עלינו ולפעמים
עלינו “לגבות מחיר” על הפרת החוזה ולשלול באופן זמני
את זכויות השימוש של הילד במסך.
שימו לב שמלאכת הניטור והאכיפה מתאימה בעיקר לגילים צעירים.
בגיל ההתבגרות, כאשר המשימה הפסיכולוגית של הנער או הנערה
היא לגבש זהות נפרדת ועצמאית, מלאכת האכיפה עלולה להפוך
לחרב פיפיות ולהרחיק את הילד מאתנו. על כן,
יש חשיבות גדולה להדרכה ולהקניית הרגלים גם בגיל מוקדם.
3. תשתית: ברוב המקרים, כאשר אין בעיית עומק חריפה
כפי שתיארנו למעלה, השימוש הבעייתי במסכים אינו נולד בחלל ריק.
הוא לרוב תוצר של שגרה פגומה וחוויות שעמום.
בעידן הדיגיטלי, זה כמעט לא הוגן לצפות מילדים שלא לפנות
למכשירי המסכים כדרך להפיג תחושות שעמום.
על כן, אם ברצוננו שילדינו יבלו פחות שעות מול המסך,
עלינו לעזור להם לבנות שגרה עשירה שיש בה מגוון פעילויות,
רצוי עם חברים ובני משפחה. בישיבה המשפחתית (מסעיף 2)
תוכלו גם להכין “רשימת חירום” עם משחקים ופעילויות כיפיות
נטולי מסכים ולתלות אותה על המקרר לכל צרה שלא תבוא.
אנחנו מודעים לתקופה הכלכלית המאתגרת בה אנו נמצאים,
אבל אנחנו ממש ממליצים לאבזר את הבית במשחקי ספורט
ומשחקי קופסה שיעודדו את הילדים להיות בתנועה,
להזמין חברים, והכי חשוב – להיות באינטראקציות
משחקיות פנים אל פנים.
4. תקשורת: ביצירת התשתית שתוארה בסעיף הקודם
תוכלו גם להחליט שאזורי המטבח והסלון בבית יוגדרו
כאזורים ללא חומרים ממכרים, כלומר, ללא סמארטפונים.
מדובר כמובן בהחלטה לא פשוטה ליישום בדור הנוכחי,
אך מי שמצליח להתמיד בה כנראה ישפר באופן דרמטי
את התקשורת המשפחתית, ותקשורת טובה,
כפי שמלמדים אותנו המחקרים, היא מפתח קסם בבריאות נפשית.
מדוע כדאי לכם לשחק משחקי מחשב עם הילדים שלכם?
הורים יקרים, גם אם ילדיכם מבלים שעות מול המסכים
וגם אם הם מתבגרים זעופים, הקפידו לתקשר איתם באופן יומיומי:
לשאול לשלומם ולנסות לגלות מה טורד את מנוחתם.
במאמר הנוכחי אנו עוסקים אמנם בהפחתת שעות מסך,
אבל לצורך תקשורת טובה מותר גם להיעזר במסכים.
התעניינו במשחקי הווידאו שהם משחקים. בקשו שילמדו
אתכם לשחק פורטנייט או מיינקרפט. נסו להבין מה מושך
אותם כל כך במשחקים הללו, ואם אתם הורים נועזים פשוט שחקו איתם.
מעבר לשיפור התקשורת ביניכם,
למשחק המשותף עם הילד יש רווחים משניים לא מבוטלים.
הילד יבין שההקפדה שלכם על זמן המסך אינה נובעת מתוך
“עמדת אנטי” נוקשה, אלא מתוך דאגה כנה לשלומו ולא פחות
חשוב מכך, הוא ילמד מכם לווסת את שימוש המסך
ולעצור את המשחק בזמן שהוגדר, אפילו אם ממש קשה לו.
5. נוכחות הורית ודוגמה אישית: לבסוף, אם באמת חשוב לנו ללמד
את ילדינו לא להיות תלויים במסכים,
אין לנו ברירה אלא להיות כאלו בעצמנו. את המשפט
“אבא תפסיק להיות בטלפון”, אנחנו מכירים לצערנו מחוויית ההורות שלנו,
ובכל פעם הוא מכווץ אותנו מחדש.
את הטיפ האחרון להורים אנחנו מכוונים בראש ובראשונה לעצמנו.
כשאנו חוזרים הביתה מהעבודה, בואו נשתדל להיות נוכחים יותר
וזמינים יותר לילדינו. בואו נעז להעביר את הטלפון למצב טיסה
(נעדכן את הבוס במידת הצורך) ונמריא לזמן משפחתי מקרב.
הלוואי שנצליח.
ד”ר יניב אפרתי הוא מרצה בכיר וחוקר התנהגויות התמכרות באוניברסיטת בר אילן.
ד”ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני וחוקר דיכאון ואובדנות ברשת בטכניון.
(המאמר פורסם גם ב – ‘הארץ משפחה’)
התוכן עזר לכם? מוזמנים להעביר הלאה!
רוצים עוד כאלה? שאלות, תגובות, בקשות?
כתבו לנו בשמחה!
שומרים עליכם ברשת,
סער וכל צוות לוקחים אחריות
נדאג לעדכן אתכם בכל מה שחשוב לדעת.
עולם התוכן
תנועת המחנכים
השתלמויות לצוות חינוכי
פעילויות למוסדות
מאגר שו”ת
חנות הספרים
