09.05.2025

אחד הספרים שהכי אהבתי בילדותי (הרבה בזכות הציורים), היה "המלחמה האיומה על החמאה" של ד"ר סוס. המתרגמת לעברית קראה לשתי הקבוצות "היוקים והפוקים", שהתווכחו ביניהן על איזה צד של הטוסט ראוי למרוח את החמאה. זה התחיל כוויכוח קטן בין שני הצדדים, אך הפך במהרה למלחמה עקרונית שבה כל צד היה משוכנע בצדקתו המוחלטת. במקום לנסות לדבר ולהבין מדוע הצד השני חושב אחרת, הם בנו חומה מבוצרת. שני הצדדים השתתפו בבניית החומה, כל אחד מחזק את הצד שלו, כי הם פשוט לא הצליחו להסכים זה עם זה.

הם לא טרחו לשבת ולדבר, לשאול למה כל אחד בחר במנהגו, ומה הוא מוצא בו, ולמה הוא חושב שדווקא כך הכי טוב. במקום זאת, הם הסתגרו בעולמם והמשיכו לבנות את החומה, ואפילו תקפו זה את זה. כל צד רק התחזק בתחושת הצדק שלו, עד שלא נותרה ברירה אלא להגיע לפיצוץ – במלוא מובן המילה.

הרבה אני מרגיש שכשכבר נמאס לי שהילד שלי בתוך המסך, ואני לא מפחד לשדר לו את זה, אני בא אליו עם כל מה שיש לי להגיד, ופשוט מוציא עליו. הילד שלי מצידו רוצה להסתגר עמוק בתוך החדר ולא לחשוף את העולם הדיגיטלי שלו לבני הבית כי אם הוא יחשוף אותו, הוא עלול לקבל מטר של תגובות שהוא לא רוצה בהם – ושנינו מרגישים את החומה שבנינו. אנחנו בטוחים שהמסך גרוע, אבל לרגע לא עצרנו לשאול את הילד – 'למה אתה מורח את החמאה דווקא כך?'

בכל מרחב אחר חיי הילד – אנחנו יודעים לעשות את זה מעולה. כשהילד חוזר מפעילות בתנועת נוער, או כשהוא שב מטיול שנתי, אני מתעניין בו, בחוויות שלו, במה שעבר עליו – לטוב ולרע. אני מנסה לדלות את כל הפרטים. כי תנועת הנוער היא מרחב, ובית הספר גם הוא מרחב בחיי הילד, ולכן חשוב לי לעקוב אחרי מה שעובר עליו וללוות אותו בהתמודדויות במרחב. כשאני מתעניין בו – הוא מרגיש שאני נוכח במרחב, ושאני כאן כדי להקשיב לו ולתמוך בו בכל מה שעובר עליו.

אבל משום מה, כשזה מגיע למרחב הדיגיטלי של הילד – ביני ובין הילד מתרוממת חומה גבוהה. בזמן שאני יושב בסלון עם כוס קפה, הילד שלי יכול לבלות שעות בחדר בסמארטפון. אני לא יודע מה קורה איתו, מה עובר עליו, עם מה הוא מתמודד. אני לא מודע למרחב המשמעותי הזה של הילד שלי, ולא נמצא איתו שם.

"אבל זו אשמתו, הוא מסתגר במסך שעות!" האמת היא, שאת החומה שבינינו – שנינו בונים. הילד מתבצר ומסתגר מהצד שלו, שומר קרוב ללב את המסך. אך מהצד השני – גם לי יש חלק בגורם שהביא לבניית החומה עם השיפוטיות שלי, עם הזלזול שלי בבחירה שלו בזמן המסך, בכך שאני לא מספיק מתעניין, או לא אכפת לי כלל, מה הילד שלי חווה בזמן המסך שהוא חלק חשוב בחייו.

כשהמתבגרת שלי ’חוזרת‘ מארבע שעות באינסטגרם, המילים יוצאות על אוטומט: "בוקר טוב לנסיכה! סוף סוף התעוררת!" היא מרגישה את הזלזול שלי בעולם הרשת שלה, והתגובה שלי תגרום לכך שהיא תלך ותסתגר עוד יותר בתוך החומה שאני בעצמי גרמתי וזרזתי את בנייתה.

הצעד הראשון שנוכל לעשות כדי לתקן את ההתייחסות שלנו לנושא, ושנצליח להנמיך את להבות השיפוטיות ולמוסס את החומה שנבנתה, הוא להפנים שהילדים שלנו גדלים בעולם חדש ואמיתי, ושיש ערך בעולם המדיה שלהם, ומתוך כך להתעניין בהם ובמרחב שלהם – בדיוק כמו שאני מתעניין בכל מרחב אחר בחיים שלהם. כך, גם בעולם המסכים – הילד שלי ירגיש בטוח, יחוש את הנוכחות שלי, כהורה, וידע שאני שם תמיד בשבילו ונמצא איתו שם.

>>>>>

ארגון "לוקחים אחריות" הוא ארגון חברתי-חינוכי הפועל בישראל לקידום שימוש אחראי, מאוזן ומצמיח ברשת ובמדיה הדיגיטלית. הארגון הוקם מתוך הבנה כי בעידן הנוכחי, שבו המסכים והמדיות החברתיות מהווים חלק מרכזי מחיי הילדים, הנוער והמבוגרים, יש חשיבות עצומה ליצירת תשתית חינוכית וקהילתית שתאפשר לאדם להיות בעל שליטה ובחירה נכונה בהתנהלותו בעולם הדיגיטלי.

העמותה מפתחת תוכניות חינוכיות פורצות דרך הפועלות בבתי ספר, במסגרות קהילתיות ובקרב הורים ומורים מכל קצוות הקשת הישראלית באמצעות סדנאות, הרצאות, קורסים ותוכניות ליווי מקצועיות.

הארגון מצייד הורים, מורים ותלמידים בכלים מעשיים לניהול זמן מסך, להתמודדות עם תכנים מזיקים, ולבניית זהות דיגיטלית בריאה. התוכניות מבוססות על ידע מחקרי עדכני, בשילוב גישה ערכית שעוזרת לכל אדם לשאוף ולצמוח מבחינה אישית וחברתית.

בנוסף, לוקחים אחריות משתפת פעולה עם עוד הרבה גורמים נוספים- משרדי ממשלה, מועצות מקומיות, עמותות וגופים ציבוריים נוספים, במטרה לקדם רגולציה, להעלות מודעות ציבורית וליצור שינוי מערכתי רחב. הארגון מאמין כי האחריות אינה מוטלת רק על האדם הפרטי, אלא היא משותפת למשפחה, לקהילה ולחברה כולה.

באמצעות פעילות אינטנסיבית, עקבית ומבוססת ערכים, לוקחים אחריות שואפת להעניק לדור הצעיר ולחברה הישראלית כולה את הכוח להשתמש במדיה לא רק ככלי לצריכה ובידור ואסקפיזם, אלא כמנוף להתפתחות, לחוסן אישי ובניית אישיות חזקה ובריאה.